יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←בית המדרש לרבנים באמריקה: תקלדה |
|||
שורה 95:
היה זה שכטר שהטביע את חותמו על המוסד והתנועה באמריקה יותר מכל אדם אחר. הוא היה הוגה מקורי: לעתים הביע דעות מרחיקות לכת לגבי מקורה של התורה, על אף התנגדותו לביקורת המקרא, אך במרכז משנתו עמדה הקביעה כי אין חשיבות יתרה למה שאירע בהר סיני אלא לאופן שבו פורשה הדת על ידי כלל ישראל, מושג מרכזי בהגותו. הסמכות לפתח הלאה את ההלכה הייתה נתונה בידי אותו קיבוץ של יהודים שהמשיכו לשמור עליה. לימים התלבטו יורשיו בשאלה עד כמה רחבים גבולותיו של כלל ישראל, ובאיזו מידה הם צריכים להכיל את מי שרחוק משמירת מצוות. כחלק מתפישתו, חתר שכטר לקונצנזוס רחב ככל האפשר ונמנע לרוב מפעולה עצמאית שהייתה עשויה להרחיק מי מבין הגורמים ביהדות ארצות הברית. [[אגודת הרבנים]], שייצגה מיעוט קטן ומחמיר שניסה לשמר את ההווייה המזרח-אירופאית בארץ החדשה, הוציאה נגד הסמינר כתב נידוי ב-1904. בשנים הראשונות לאחר הגעתו פיטר שכטר את מנדס ודרכמן, אם כי הם והאיחוד האורתודוקסי הוסיפו לעמוד עמו בקשרים קרובים.
ב-23 בפברואר 1913 ייסד שכטר את 'איחוד בתי הכנסת של אמריקה' – ששמו שונה ל'איחוד בתי הכנסת הקונסרבטיביים' ב-1992 – ארגון קהילות קטן שגדל עם השנים. המהלך נעשה עקב בעיות כספיות וניסיון לגייס מימון לבית המדרש. פררה מנדס תכנן תחילה להיות שותף בגוף החדש, אך עמידתו של שכטר על כך שכל בוגרי המוסד יהיו זכאים להיות חברים במועצה המנהלת ולא רק באגודה עצמה – כולל אלו שעמיתו לא החשיב כאדוקים דיים – הכשילה את המגעים. בכתביו החל מנדס להבדיל בין 'אורתודוקסים מודרניים' כמותו ל'קונסרבטיבים', אף כי התקשה להגדיר את ההבדלים.{{הערה|כהן, Birth, עמ' 54-56.}} בפועל, שני המונחים היו כמעט מילים נרדפות, ודמויות שזוהו בדיעבד כמייצגות כל אחת מהאסכולות הגדירו
בשנות ה-30 החל להסתמן פילוג פנימי בתוך המוסד, עקב השפעתו של [[מרדכי קפלן]], מייסד ה[[יהדות רקונסטרוקטיבית|יהדות הרקונסטרוקטיבית]]. קפלן סבר כי דבקותם הרשמית ראשי הסמינר באלוהיותה של התורה (או לפחות הימנעותם מהכחשתה) מהווה חוסר יושר אינטלקטואלי בעידן המדע וביקורת המקרא. את התביעה לשימור המסורת ניתק מטיעונים תאולוגיים כלשהם והציג אותה [[יהדות כתרבות|כתרבות העם]], ללא שום מושג של [[התגלות]] וטשטוש או ביטול מושג האלוהים עצמו. בעשורים הבאים חלחלו תפישות לא-מילוליות של כתבי הקודש, שהפכו דומיננטיות בקרב הנהגת התנועה בשנות ה-70.{{הערה|סילברשטיין, עמ' 40-42.}} תומכיו של קפלן נותרו כמחנה בתוך המסגרת במשך דור נוסף, אך המתח בינו לבין הרקטור השמרן גינצבורג גבר.
| |||