צ'סטר ארתור – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תיקון שגיאות ניקיון לפי שגיאות ניקיון: אפשרויות קובץ שגויות (דיון) |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: תוכנ\1ת, {{ס:\1|, \1 ב\2\3 \4\5, נייטרלי |
||
שורה 33:
'''צ'סטר אלן ארתור''' (ב[[אנגלית]]: '''Chester Alan Arthur'''{{כ}}; [[5 באוקטובר]] [[1829]] - [[18 בנובמבר]] [[1886]]) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקני ששירת כ[[נשיא ארצות הברית|נשיאה ה-21]] של [[ארצות הברית]]. הוא ירש את הנשיא [[ג'יימס גרפילד]] לאחר הירצחו. ארתור הצליח להתגבר על מוניטין שלילי שצבר בהיותו איש מנגנון מפלגתי מטעם [[המפלגה הרפובליקנית]] ב[[ניו יורק (מדינה)|ניו יורק]]. הוא עלה לשלטון ותמך בהנהגת רפורמה בשירות הציבורי. תמיכתו בחוק והאכיפה הנמרצת שהוביל נחשבת לנושא המרכזי במהלך כהונתו.
ארתור נולד ב[[ורמונט]], אולם גדל בניו יורק והיה עורך דין בניו יורק סיטי. הוא לחם ב[[מלחמת האזרחים האמריקנית]] מטעם המיליציה של ניו יורק. לאחר מכן, הקדיש את זמנו לפוליטיקה בתוך המפלגה הרפובליקנית והתקדם במהירות במנגנון המפלגתי כמקורב לסנאטור רוסקו קונקלינג. הנשיא [[יוליסס סימפסון גרנט]] מינה אותו ב-1871 לתפקיד גובה המכס בניו יורק, תפקיד יוקרתי וחשוב. הוא תמך ב"סיעת האיתנים", שתמכה במינויים פוליטיים. ב-1878, פיטר אותו הנשיא [[רתרפורד הייז]] כחלק
לאחר חצי שנה בתפקיד, נרצח גרפילד וארתור מונה במקומו. להפתעת מבקריו, הסכים ארתור להנהיג רפורמה בשירות הציבורי, אותה רפורמה שהובילה לפיטוריו מתפקיד גובה המכס. הוא אכף חוקים באופן נוקשה והטיל וטו על חוקים בזבזניים. הוא ארגן מחדש את הצי, אולם לא ניצל את העודף בתקציב שנצבר מאז מלחמת האזרחים.
שורה 42:
===לידה ומשפחה===
צ'סטר אלן ארתור נולד ב-5 באוקטובר
מעברי המשפחה הובילו לשמועות שצ'סטר ארתור לא היה יליד אמריקני. כש[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1880|נבחר ארתור לתפקיד סגן הנשיא]], טען יריב פוליטי שארתור נולד באירלנד ועבר למדינה רק בגיל ארבע עשרה, ולכן לא יכול לכהן בתפקיד (למרות זאת, אמו הייתה אזרחית ולכן הטיעון לא היה תקף). לאחר מכן הופצה שמועה שנולד בקנדה, שמועה שגם היא לא הצליחה להתקבל.
שורה 64:
ב-1861, התמנה ארתור למטה הצבאי של מושל ניו יורק, אדווין מורגן, כמהנדס ראשי. התפקיד לא היה חשוב והיה מינוי פוליטי עד לפרוץ מלחמת האזרחים באפריל 1861, כשניו יורק והמדינות הצפוניות האחרות נאלצו לגייס ולצייד צבא באופן חסר תקדים. ארתור מונה לדרגת [[בריגדיר גנרל]] ולאפסנאי של המיליציה. הוא היה יעיל בתפקידו וקודם לתפקיד המפקח הכללי באפריל 1862, ולאחר מכן למנהל כללי ביולי. הוא יכול היה לשרת בחזית כשנבחר לקולונל בתחילת המלחמה, אולם לבקשת המושל הוא סירב לתפקיד ונשאר בניו יורק. ארתור התקרב לחזית כשנסע דרומה כדי לבחון חיילים מניו יורק בוירג'יניה במאי, 1862. בקיץ נסע עם נציגי מושלים צפוניים אחרים כדי להיפגש עם מזכיר המדינה [[ויליאם סיוארד]] בניו יורק ולתאם גיוס חיילים נוספים. ארתור גייס 120,000 איש מניו יורק. למרות הצלחתו בתפקיד, המינוי היה מינוי פוליטי, והוא פוטר בינואר 1863 לאחר שהמושל [[הורשיו סימור]] מטעם [[המפלגה הדמוקרטית]] מונה לתפקיד. כשמושל רפובליקני נבחר ב-1864, ביקש ארתור להתמנות שוב, אולם המושל היה מפלג אחר במפלגה ומינה אדם אחר, ולכן לא חזר ארתור לשירות צבאי.
ב-5 באפריל
ארתור חזר להיות עורך דין, ובעזרת חוזים עם הצבא, הפירמה שלו שגשגה. למרות ההצלחה המקצועית, חוו ארתור ואשתו טרגדיה אישית כשבנם, ויליאם, מת בגיל שלוש. כשנולד בנם השני, צ'סטר אלן הבן, ב-1862, הם גוננו עליו. בנוסף נולדה להם ילדה, אלן, ב-1871.
מעמדו הפוליטי של ארתור התחזק כשהמושל לשעבר מורגן נבחר ל
==פוליטיקאי בניו יורק==
שורה 87:
[[File:Arthur NYcustoms house cartoon.jpg|250px|ממוזער|alt=Cartoon of a man kicking another man into the street|קריקטורה שמציגה את הנשיא [[רתרפורד הייז]] בועט את ארתור אל מחוץ לבית המכס בניו יורק]]
כהונתו של ארתור כגובה המכס הסתיימה לאחר ארבע שנים, ב-10 בדצמבר
הייז נכנס לתפקידו כשהוא מחויב לשנות את מערכת המינויים הפוליטיים. ב-1877, בחרו הוא ומזכיר האוצר [[ג'ון שרמן]] במנגנון של קונקלינג כמטרה. שרמן ציווה על וועדה לחקור את בית המכס בניו יורק. הוועדה קבעה שבית המכס היה מלא במינויים פוליטיים, ושחמישית מעובדיו היו מיותרים. שרמן לא התלהב מהרפורמה כמו הייז, אולם אישר את הדו"ח וציווה על ארתור לפטר עובדים. ארתור מינה וועדה של עובדי המכס להכריע היכן לקצץ ולאחר שהודיע על מחאתו, ביצע את הקיצוצים. למרות ששיתף פעולה, פרסמה הוועדה דו"ח שני שביקר את ארתור ואת עובדי המכס האחרים, ודרש ארגון מחדש.
שורה 93:
הייז החליט לפעול כשפרסם צו נשיאותי שאסר על מעקב פוליטי אחרי מועמדים לתפקיד, ומנע מעובדי הממשלה להשתתף בפעילויות פוליטיות. ארתור וחבריו סירבו לציית לכך. שרמן עודד את ארתור להתפטר והציע לו להפוך לשגריר בצרפת במקום, הצעה לה סירב. בספטמבר 1877, דרש הייז את התפטרותו של ארתור ושל שניים מחבריו, שסירבו לכך. הייז הגיש שלושה מועמדים חלופיים במקומם לאישור הסנאט, כולם מתנגדי קונקלינג. וועדת הסחר של הסנאט, בראשות קונקלינג, דחתה פה אחד את המועמדים. הסנאט דחה שני מועמדים ברוב של 31 מול 25, ואישר את המועמד השלישי רק כיוון שכהונתו של עובד מכס אחר הסתיימה.
ארתור נשאר בתפקידו עד יולי 1878, כשהחליט הייז לנצל את פגרת הקונגרס ולפטר אותו ואת חברו, ולהחליף אותם. הייז הציע לארתור להיות קונסול בפריז כפרס ניחומים, וארתור, כצפוי, סירב. קונקלינג התנגד למועמדים החדשים אולם כשהסנאט התכנס מחדש בפברואר 1879, הוא אישר את מועמדותם בתמיכת 31 מחבריו, והייז זכה לניצחון בניסיון הרפורמה בשירות הציבורי שלו. ארתור מיד ניצל את זמנו הפנוי וסייע לארתור קופר להיבחר לראשות עיריית ניו יורק סיטי. בספטמבר 1879 הפך ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית של ניו יורק, בה שירת עד אוקטובר 1881. בבחירות המקומיות ב-1879, פעלו הוא וקנקלינג כדי להבטיח שהמועמדים הרפובליקניים יהיו מסיעת "האיתנים", סיעתו של קונקלינג. הם הצליחו באופן דחוק. ארתור וקונקלינג ניצלו פיצול במפלגה הדמוקרטית והצליחו לבחור במועמד מטעמם לתפקיד המושל. ארתור והמנגנון החלו לצבור כוח כנגד הייז ויריביהם המפלגתיים, אולם ב-12 בינואר
==בחירות 1880==
שורה 106:
[[File:ElectoralCollege1880.svg|ימין|ממוזער|275px|תוצאות הבחירות של 1880]]
חמש עשרה שנה לאחר מלחמת האזרחים, כששני גנרלים מהאיחוד הובילו את המפלגות, השיטה לא עבדה כפי שהרפובליקנים רצו. הרפובליקנים החליטו להתאים את עצמם מחדש, וטענו שהדמוקרטים יפחיתו את מכסי המגן במדינה, ויגרמו לייבוא זול שיסגור מפעלים ויהפוך אלפי פועלים למחוסרי עבודה. הטיעון פעל במדינות המתנדנדות של ניו יורק ואינדיאנה, בעלות פועלי הייצור הרבים. הנקוק לא עזר לעצמו כשניסה להישאר
==סגן הנשיא==
[[File:CAArthur-oathofoffice.jpg|ממוזער|alt=A group of men, one with his hand raised|ארתור מושבע לתפקיד בניו יורק סיטי, ב-20 בספטמבר
לאחר מערכת הבחירות, ניסה ארתור לפעול למען איוש משרות מסוימות בקבינט בידי חברי סיעת האיתנים מניו יורק, בעיקר את תפקיד מזכיר האוצר. גרפילד לא השתכנע, ומינה את בליין, אויבו של קונקלינג, לתפקיד מזכיר המדינה. ארתור וגרפילד לא היו קרובים, ונידוי חברי האיתנים מהמינויים הפוליטיים גרם לנתק ביניהם. מעמדו של ארתור בממשל נפגע כשחודש לפני השבעת גרפילד, נאם נאום בפני כתבים ממנו השתמע שאינדיאנה, שהייתה מדינה מתנדנדת, תמכה ברפובליקנים בעזרת הצבעות לא חוקיות. גרפילד מינה חבר מסיעת האיתנים, תומאס ג'יימס, לתפקיד מזכיר הדואר, אולם המאבק בקבינט ונאומו של ארתור גרמו לנתק בינו לבין ארתור כשהושבעו לתפקידם ב-4 במרץ
הסנאט היה מפולג בין 37 רפובליקנים, 37 דמוקרטים, עצמאי אחד (דיוויד דייויס) שתמך בדמוקרטים, פופוליסט אחד וארבעה מקומות פנויים. הדמוקרטים ניסו לארגן את הסנאט לפני שהרפובליקנים ישתלטו על המקומות הפנויים. כסגן נשיא, ארתור שבר את השוויון והכריע לטובת הרפובליקנים בהצבעות חשובות. לעומת זאת, מינוייו של גרפילד נתקעו בסנאט במשך חודשיים בגלל התנגדותו של קונקלינג. לפני היציאה לפגרה במאי, המצב הסתבך כשקונקלינג וחברו מניו יורק, תומאס פלאט, התפטרו מהסנאט במחאה על התנגדותו של גרפילד לסיעתם.
שורה 138:
בתחילת שנות השמונים, פעלה הפוליטיקה האמריקנית באמצעות מינויים פוליטיים. המועמדים מינו את תומכיהם, משפחתם וחבריהם לתפקידים בשירות הציבורי. בעקבות השחיתות בממשל גרנט, התעוררו תנועות לביצוע רפורמה בשירות הציבורי. ב-1880, תמך הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' פנדלטון מאוהיו בחקיקה שתחייב בחינה בכתב לשירות הציבורי, חוק שלא עבר. התנקשותו של גרפילד בידי רודף תפקידים מטורף חיזקה את הקריאה לרפורמה. בסוף 1881, ב[[נאום מצב האומה|הודעתו השנתית הראשונה לקונגרס]], ביקש ארתור חקיקה לרפורמה ציבורית, אולם החוק של פנדלטון לא עבר שוב.
בבחירות לקונגרס ב-1882, חוו הרפובליקנים תבוסה מוחצת. הם איבדו את הרוב בבית הנבחרים, ואילו הדמוקרטים, שתמכו ברפורמה, ניצחו ארבעים מועמדים רפובליקניים מכהנים והשיגו שבעים מושבים. התבוסה גרמה לרפובליקנים רבים לתמוך בחוק, שאושר ברוב מוחץ בקונגרס. ארתור חתם על החוק ב-16 בינואר
החוק היה תקף רק ל-10% מהמשרות הפדרליות, ולא היה מצליח ללא אכיפה מצד הנשיא. מבקריו של ארתור טענו שלא היה מחויב לרפורמה, אפילו לאחר החתימה על החוק, אולם להפתעתם, הנשיא פעל במהירות למינוי הוועדה, ואייש אותה במועמדים רבים שתמכו ברפורמה, כולל יריביו מבית המכס. הוועדה הגישה את המלצותיה במאי 1883. ב-1884, חצי מהתפקידים בשירות הדואר ושלושה רבעים מהמשרות בשירות המכס הוענקו לאנשים שעברו מבחנים. ארתור הביע סיפוק מהמערכת ושיבח את יכולתה להביא עובדי ציבור נאמנים. למרות שמינויים פוליטיים מקומיים וכמה משרות ממשלתיות לא הושפעו מהחוק, טענו חוקרים שהחוק היה מרכזי ביצירת שירות ציבורי מקצועי והוביל לעליית המדינה ה[[ביורוקרטיה|ביורוקרטית]] המודרנית.
שורה 147:
ההכנסה הגבוהה נשארה מהמסים מתקופת המלחמה, ומאז 1866 היה עודף תקציבי. ב-1882 העודף הגיע ל-145 מיליון דולרים. רבים התווכחו בנוגע לאיזון התקציבי: הדמוקרטים ביקשו להוריד את המכסים, את ההכנסות הממשלתיות ואת מחירי הייבוא, והרפובליקנים האמינו שהמכסים הגבוהים שמרו על שכר גבוה בתעשייה ובמכרות. הם העדיפו שהממשלה תשקיע יותר בשיפורים פנימיים ותפחית מסים עקיפים. נושא המכס היה הנושא החשוב בפוליטיקה בראותה התקופה, כשהיצרנים ובעלי בריתם תמכו בהגדלת המכסים לצורך פיתוח התעשייה מול התחרות האירופאיות, וקבוצות אחרות תמכו בהורדת המכסים לצורך הורדת המחירים. העימות היה מסובך יותר, כיוון שכל מגזר תמך במכסים גבוהים עבורו: הדרום, למשל, תמך במכסים נמוכים, אולם תמך בהגדלת המכס על [[כותנה]], הגידול המרכזי בדרום. האינטרסים המנוגדים הללו הובילו למערכת מכסים מסובכת שהטילה שיעורי מכס שונים על מוצרים מיובאים שונים.
ארתור תמך במפלגתו, וב-1882 ניסה להוריד מסים עקיפים על כל דבר מלבד אלכוהול, ולפשט את גביית המכס. במאי באותה השנה, הוגש חוק להקמת וועדה בנושא המכס. החוק עבר בתמיכת ארתור, שמינה [[פרוטקציוניזם|פרוטקציוניסטים]] רבים לוועדה. הרפובליקנים תמכו בכך, אולם הופתעו כשהוועדה המליצה בדצמבר 1882 על הפחתת המכסים בשיעור של 10%. לאחר שהסנאט עסק בחוק, המכסים הופחתו בכאחוז וחצי בלבד. החוק עבר ברוב זעום בקונגרס ב-3 במרץ
הקונגרס ניסה לאזן את התקציב מהצד השני, ולהעלות את ההוצאות הממשלתיות. הקונגרס ביקש הקצבה של 19 מיליון דולר למען שיפור התעבורה הימית. ארתור לא התנגד לשיפורים פנימיים, אולם חשש מעלותו הגבוהה של החוק. הוא הטיל וטו על החוק וטען שהחוק נועד לסייע לבעלי אינטרסים מקומיים ולא לפרויקטים שיסייעו לרוב המדינה. ב-1 באוגוסט 1882, הטיל ארתור וטו על החוק וזכה לתמיכה ציבורית גבוהה, בטענה שהחוק לא הגן על הרווחה הכללית, ולא קידם מסחר בין המדינות. הקונגרס ביטל את הוטו למחרת, והעודף התקציבי ירד ב-19 מיליון. בזמנו החוק נחשב להצלחה בקרב הרפובליקנים, אולם מהר מאוד הובן שהחוק פגע בהם בבחירות אמצע הקדנציה של 1882.
שורה 175:
===בריאותו, מסעותיו ועזיבתו את התפקיד===
[[File:President Chester A. Arthur Yellowstone National Park Expedition 1883.jpg|alt=A group of men seated in a forest|ממוזער|שמאל|ארתור בתערוכה ב{{ס:ה|פארק הלאומי ילוסטוןPP, יחד עם פיליפ שרידן ו[[רוברט טוד לינקולן]]]]
קצת לאחר שנכנס לתפקיד, התגלתה אצל ארתור מחלת כליות. הוא שמר על המחלה בסוד, אולם השמועות נפוצו ב-1883. הוא הרזה והזדקן, ולא הצליח לעמוד בעומס תפקידו. כדי להבריא, נסעו ארתור וחבריו הפוליטיים לפלורידה באפריל 1883. החופשה רק החמירה את מצבו, והוא סבל מכאבים לפני שחזר אל וושינגטון. מעט לאחר שחזר מפלורידה, ביקר בביתו בניו יורק סיטי, ופתח לתנועה את [[גשר ברוקלין]]. ביולי, ביקר ב
באותה התקופה הבין ארתור, שכמו הייז ב-1880, כנראה לא יזכה במועמדות ב-1884. לקראת הוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1884, התברר שג'יימס בליין היה המועמד המוביל, למרות שארתור לא ויתר על כהונה שנייה. התברר לא במהירות שאף אגף במפלגה לא היה מוכן לתמוך בו לחלוטין: בני התעורבת תמכו בבליין, ואילו האיתנים היו מפולגים- חלקם תמכו בארתור, ואחרים בסנאטור ג'ון לוגן מאילינוי. הרפובליקנים תומכי הרפורמה, שהיו ידידותיים יותר כלפי ארתור לאחר הרפורמה שהנהיג, עדיין לא היו בטוחים בו מספיק כדי לתמוך בו במקום בסנאטור ג'ורג' אדמונדס מורמונט, תומך ותיק ברפורמה. הקהילה העסקית תמכה בו, וכך גם רפובליקנים דרומיים שהיו חייבים לו את מינויים, אולם כשהחלו להתאסף מסביבו, כבר הבין ארתור שלא יצליח להתמודד על התפקיד בהצלחה.
|