צ'יאפס – הבדלי גרסאות

היה זה עמוק בתוך [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]] כשבמקום החלה מתארגנת תנועת איכרים מקומית, אבל גם אצל הנשיא העממי מאוד [[לאסרו קארדנס]] ([[1934]] - –[[1940]] ,Lázaro Cárdenas) שחיפש לכונן [[כלכלה]] מחליפת [[יבוא]], שבעטיה תחולקנה גם אדמות, לא קרה הרבה. החוואים הצליחו להערים על המדינה ולהתחמק מפיצול אגררי של אדמותיהם (ראו ה[[רומן]] "משיח של חושך" מאת הסופרת [[רוסריו קסטיאנוס]] (Castellanos), בת צ'יאפס בעצמה). בשולי העניין הצליחה המדינה להשיג עבור מספר קהילות אינדיאניות אי-אלו שטחי אדמות עזובות. עם זאת, עצם ההבטחות לאדמה, מבלי שחלוקתן בוצעה בהיקפים המתחייבים באזור, היה בה די כדי לשמור את האינדיאנים של צ'יאפס לאורך כל השנים נאמנים למדינה, ולמנוע מהם להתארגן באורח עצמאי ובלתי תלוי כדי לתבוע אדמות. עובדתית, כאשר התפכחו האינדיאנים מתקווה זו והחלו מתארגנים ביוזמתם הם, החל גם להיווצר מצב מרי. בינתיים, עם עליית ערך הסחורות החקלאיות ליצוא החל מ[[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]], נוספו סיבות נוספות מדוע לא לחלק את קרקעות האזור - חלוקתן בין האיכרים העניים תגרום לדלדולן ולחיסול הגידולים ליצוא. העדר חלוקה לווה בהפחתת שכר העבודה השכירה בחקלאות (סוף שנות הארבעים ואילך), ובירידת רווחי האינדיאנים בעלי קרקעות, שהתקשו להשיג מחירים טובים ליבוליהם. אנשים אלה נאלצו על כן לחפש עבודה נוספת כשכירים. העדר קרקעות מכאן וירידת שכר העבודה גרמו להגירה פנימית בתוך צ'יאפס בחיפוש אחר אדמות "פנויות", והגברה ניכרת בתופעת פלישות של מתנחלים בלתי חוקיים (squatters, או "צנחנים" בעגה המקומית). גל [[הגירה]] ופלישה זה כוון מטבעו לאזורים הפנויים יחסית של דרום המדינה ומזרחה.

בום הנפט הזרים לצ'יאפס כספים רבים בין השנים [[1970]] - –[[1982]], אבל אלה הושקעו לא בפיתוח הקהילות אלא בתשתיות (כבישים, שווקים, דרכים) ובביצוע פרויקטים [[הידרולוגיה|הידרולוגיים]] לייצור [[חשמל]], שיאפשרו קידום המשק המקומי (שבחלקו הגדול, בוודאי באזורים האינדיאנים, הופנה לצריכה פנימית) והפיכתו למשק [[קפיטליזם|קפיטליסטי]] המופנה לשווקים המקומיים וליצוא. על רקע זאת נוצר מצב אבסורדי לפיו סיפקה צ'יאפס 54% מצריכת החשמל הלאומית, אבל ב- % 63 מן הבתים שבשטחה לא היה כלל חיבור לחשמל. עם זאת, המודרניזציה החקלאית (אשראי, השקיה, דגש על גידולים לא מסורתיים כמו פרות וירקות לשוק המדינתי והארצי שימוש ב[[דשן|דשנים]] ומדבירים), שנועדה להתמודד עם היבוא ההולך וגדל של מוצרי יסוד מארצות הברית, השפיעה על גידול ההכנסות מחקלאות ועל הגברת הקשרים הפנים-מדינתיים ועל הקשרים של המדינה עם שאר חלקי מקסיקו. התהליך לא היה אחיד בכל חלקי צ'יאפס: באזור הריכוז הגדול של אינדיאנים במרכז המדינה ובמזרחה, נהנו ממנו יותר תושבי הרכס המרכזי. ניכרו בפניהם אפשרויות תעסוקה חדשות, שעד כה היו פתוחות בעיקר בפני ה[[לדינוס]] ([[מסטיסים]] במרכז אמריקה), כמו בתחומי התחבורה והבנייה. אלה גם הוכחו ככדאיים יותר מבחינה כלכלית בהשוואה לחקלאות.