פסק דין ירדור – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏קישורים חיצוניים: תיקון קישור
מ ניסוח, פרט
שורה 1:
{{עריכה|סיבה=ערך יש להרחיב את הערך, להתאים למבנה המקובל בוויקיפדיה ולהוסיף מקורות|נושא=ישראל|נושא2=מדעי החברה}}
ב'''פסק דין ירדור''', או בשמו המלא, '''ע"ב 1/65 יעקב ירדור ואחרים נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית''', בשנת 1964, דןמשנת [[בית המשפט העליון1964]], עוסק בשאלת סמכותה של [[ועדת הבחירות המרכזית]] לפסול רשימה מלהתמודד ב[[הבחירות לכנסת|בחירות לכנסת]], ובמסגרתוקובע זו קבע מהיאת זכותה של ה[[דמוקרטיה]] [[דמוקרטיה מתגוננת|הדמוקרטיה להתגונן]] מפני מי שמעוניין לפגוע בעצם קיומה של המדינה,. ומהופסק דין מגדיר את האיזון בין [[הזכותזכות להיבחרהבחירה לכנסת|החופשהזכות להיבחר]] לבין הרצון לשמור על [[מדינת ישראל]] כ[[מדינה יהודית ודמוקרטית]].
 
ראשית הפרשה בכך ש[[ועדת הבחירות המרכזית|וועדת הבחירות המרכזית]] סירבה לאשר את "רשימת הסוציאליסטים", שהגישה את מועמדותה ל[[הבחירות לכנסת השישית|כנסת השישית]],. הסירוב נומק בטענה שהיאשמדובר התאגדותבהתאגדות בלתי-חוקית, הואיל ויוזמיה שוללים את שלמות [[מדינת ישראל]] ואת עצם קיומה. יו"ר הוועדה, השופט [[משה לנדוי]], הודיע על כך לרשימה. הוא ביסס טענה זו על כך שחמישה מתוך עשרת מועמדי הרשימה היו חברים בארגון "[[אל ארד]]", אשר ניסה לפני כן להירשם לפי חוק האגודות העות'מאני ובקשתו זו נדחתה על ידי הממונה על מחוז חיפה ומאוחר יותר גם על ידי בית המשפט העליון{{הערה|[http://nakbafiles.org/wp-content/uploads/2016/06/jiryis-263-64.pdf בג"ץ 253/64 סברי ג׳ריס נגד הממונה על מחוז חיפה], ניתן ב-11 בנובמבר 1964}}, ואשר הוכרז על ידי [[שר הביטחון]] כארגון בלתי-חוקי על סמך [[תקנות ההגנה (שעת חירום)]].
 
לפני הפנייה להתארגן בתור אגודה הייתה פנייה ל[[רשם החברות]] לרשום [[חברה (תאגיד)|חברה]] בשם "אל-ארד בע"מ" ו[[רשם החברות]] סירב לרשמה, אך [[בית המשפט העליון]] חייב אותה לרשמה. אחד מחברי הוועדה אף טען כי התנועה קבלה עצה מ[[קול הרע"ם מקהיר|רדיו קהיר]] לרכוש [[חבר כנסת#חסינות חברי הכנסת|חסינות פרלמנטרית]] כדי שלא יוכלו לרדוף אותה.
 
חברייעקב התנועהירדור, הגישולוחם לבית[[לח"י]] לשעבר ומשפטן, ערער בשם רשימת הסוציאליסטים בפני בית המשפט העליון ערעור על החלטת ועדת הבחירות המרכזית. טענתםטענתו המרכזית הייתה שאין לוועדה סמכות חוקית לפסול אותםאת אלאהרשימה בשלאלא סיבותמסיבות טכניות, ולפיכך עצם פסילתם היא מעשה לא-חוקי. לעומת זאת, טען [[משה בן זאב]], [[היועץ המשפטי לממשלה]], שייצג את ועדת הבחירות המרכזית, שרשימה זו שמה לעצמה למטרה לחתור תחת עצם קיומה של מדינת ישראל, ומשום כך יש למדינה מלוא הזכות לפסול אותה מלהתמודד בבחירות. בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב של שניים מול אחד: הנשיא [[שמעון אגרנט]] והשופט [[יואל זוסמן]] תמכו בדעתו של השופט לנדוי כיו"ר ועדת הבחירות ובהחלטת הוועדה לפסול את הרשימה, ופסקו שלוועדת הבחירות המרכזית ישנה הסמכות לפסול רשימות אף בהיעדר חקיקה מפורשת בנושא במקרה קיצוני של שלילת עצם קיומה של המדינה, בעוד השופט [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] קיבל את הערעור בדעת מיעוט וטען ש"אין שוללים זכות, ולו מן הפושע המסוכן ביותר, אלא בהתאם לחוק".
 
בשנת [[1984]] פסק [[בית המשפט העליון]], ובראשו הנשיא [[מאיר שמגר]], ב[[פס"ד ניימן הראשון]] (ע"ב 2/84) שהלכת ירדור אינה חלה על רשימות השוללות את אופיה ה[[דמוקרטיה|דמוקרטי]] של המדינה (בהתייחס לרשימת [[כ"ך]]) ושאין להרחיבה. בית המשפט קרא לכנסת לקבוע בחוק אילו רשימות ניתן לפסול. בעקבות זאת, חוקק סעיף 7א ל[[חוק יסוד: הכנסת]], ובשנת [[1988]] פסק הנשיא שמגר ב[[פס"ד ניימן השני]] (ע"ב 1/88), בהסכמת חמשת חברי ההרכב, שיש לפרש סעיף זה באופן מצמצם, אך שניתן לפסול על פיו את רשימת [[כ"ך]].