וינפילד סקוט – הבדלי גרסאות

ביולי [[1812]], קודם סקוט לדרגת [[קולונל]] ונשלח להילחם ב[[מלחמת 1812]] במסגרת הכוחות האמריקניים אשר לחמו ב[[בריטניה|בריטים]] ב{{ה[[המערכה על ניאגרה|מערכה על ניאגרה}}]]. סקוט קיבל את הפיקוד על הכוחות אשר לחמו ב[[קרב קווינסטון הייטס]] ב-[[13 באוקטובר]] [[1812]] וערב סירובם של אנשי המיליציה של [[מדינת ניו יורק|ניו יורק]] לחצות את הגבול ל[[קנדה]] הביסו הבריטים את הכוחות האמריקניים וסקוט, יחד עם מפקדו [[בריגדיר גנרל]] [[וויליאם וואדסוורט]] נכנע ל{{ה[[הצבא הבריטי|צבא הבריטי}}]]. סקוט הוחזק כ[[שבוי מלחמה]] והוחלף במסגרת עסקה לחילופי שבויים. כאשר חזר סקוט ל[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]] לחץ על [[הסנאט של ארצות הברית|חברי הסנאט]] לנקוט צעדים כנגד שבויים בריטיים כשם שהבריטים הרגו חיילים אמריקאיים ממוצא [[אירלנד|אירי]] כ[[עריק]]ים. במרץ [[1813]] קודם סקוט לדרגת [[לוטננט קולונל]] ובמאי אותה השנה תכנן והוביל את [[קרב פורט ג'ורג']] אשר כפה על הבריטים נסיגה מאזור המצודה שלחוף [[נהר ניאגרה]] ב[[אונטריו]]. בקרב זה נפצע סקוט. במרץ [[1814]] קודם סקוט ל[[דרגת כבוד]] של בריגדיר גנרל וקיבל את הפיקוד על הבריגדה הראשונה של הצבא אשר הצליחהלהבקיע את קווי ההגנה של הבריטים ב[[קרב צ'יפואה]]. כהערכה על ניצחונו ותפקודו קיבל סקוט דרגת כבוד של [[מייג'ור גנרל]] ביולי [[1814]], אולם כיוון ששוב נפצע בקרב לא חזר סקוט לשירות פעיל עד אחרי המלחמה.

לאחר מלחמת 1812 ביסס סקוט את נושא התרגולים הצבאיים ועמד בראש הוועדה לטקטיקה וועדת הבדיקה של אירועי המלחמה. בין השנים 1815 עד 1816 שהה סקוט ב[[צרפת]] על מנת ללמוד את שיטותיו של {{ה[[הצבא הצרפתי|צבא הצרפתי}}]] ועל מנת ללמוד ולתרגם את ספרי הטקטיקה של [[נפולאון]] מ[[צרפתית]] לאנגלית. הוא שב לארצות הברית על מנת לעמוד בראש הפיקוד המרחבי הצפוני ב-1816, בראש הוועדה לטקטיקה ב-1821, בראש הפיקוד המזרחי ב-1825 ושוב לראשות ועדת הטקטיקה ב-1826. סקוט הודיע על התפטרותו ב-1828 שכן לא קיבל את הפיקוד על ארמייה כפי שרצה אולם התפטרותו לא התקבלה והוא נשלח לאירופה בשנית. בשנת [[1830]] פרסם סקוט מדריך צבאי נוסף לשימושה של המיליציה האמריקנית.

בשנת [[1832]] נשלח סקוט, כשליחו של [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]] [[אנדרו ג'קסון]], אל [[קרוליינה הדרומית]] על מנת לנהל את [[משבר המיסוי של 1832|משבר המיסוי]] שפרץ שם באותה שנה עת ניסה הנשיא לגבות [[מס|מיסיםמסים]] פדרליים באמצעים צבאיים. סקוט הצליח להביא לפתרון המשבר בדרכי שלום ובדיפלומטיה. לאחר מכן הוצב סקוט כמפקד הכוחות הפדרליים בשטחי [[אומת הצ'ירוקי]] בהחליפו את [[ג'ון וול (חייל)|ג'ון וול]] על רקע סירובו של הנשיא ג'קסון לאפשר לצ'ירוקי לממש את זכותם לממשל עצמי כפי שהורה [[בית המשפט העליון של ארצות הברית|בית המשפט העליון]].

בשנת [[1841]] קיבל סקוט את הפיקוד על הצבא כ{{ה[[הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית|גנרל המפקד של צבא ארצות הברית}}]] והועלה לדרגת [[מייג'ור גנרל]] מן השורה, וכמפקד האמין בהתמקצעותו של הצבא והשקיע רבות בפיתוח [[האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית|האקדמיה הצבאית]].

לקראת [[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852|הבחירות לנשיאות]] של שנת [[1852]], הדיחה [[המפלגה הוויגית (ארצות הברית)|המפלגה הוויגית]] את הנשיא המכהן [[מילרד פילמור]], אשר החל לכהן כנשיא בעקבות מותו של הנשיא זאכרי טיילור, גיבור מלחמת מקסיקו. בחפשם לשחזר את ניצחונם הוזז פילמור ממקומו ותחתיו מונה הגנרל סקוט. מול סקוט התמודד [[פרנקלין פירס]], מטעם [[המפלגה הדמוקרטית]], אף הוא גיבורה של אותה המלחמה. סקוט , אשר נודע בדעותיו כנגד ה[[עבדות בארצות הברית|עבדות]], איבד קולות רבים ממדינות הדרום, ומצעה של מפלגתו אשר תמך בעבדות גרם לאיבוד קולות רבים בצפון. כך הפסיד סקוט בבחירות לפירס כאשר קיבל את קולות ה[[אלקטורים]] של [[מסצ'וסטס]], [[ורמונט]], [[קנטקי]] ו[[טנסי]] בלבד.

לאחר ההפסד הצורם ב[[קרב בול ראן הראשון]], נועד הנשיא [[אברהם לינקולן]] עם סקוט, אשר לקח על עצמו את האחריות על ההפסד בקרב, והשניים החליטו על מינוייו של המייג'ור גנרל [[ג'ורג' מקללן]] כמפקד כוחות השדה של צבא האיחוד. סקוט לא האמין בניצחון מהיר על מדינות הדרום והציע תוכנית ארוכת טווח לחניקתה של [[קונפדרציית המדינות של אמריקה|קונפדרציית המדינות]] בתפיסת שטחי מפתח כ[[נהר המיסיסיפי]] ונמלי מפתח לאורך החוף ה[[האוקיינוס האטלנטי|אטלנטי]] הדרומי ולחופי [[מפרץ מקסיקו]] ולאחר מכן לנוע אל תוך שטחי הקונפדרציה. התוכנית, אשר זכתה לשם [[תוכנית אנקונדה]], לא עבדה בתחילתה משום שה[[צי האיחוד|צי הפדרלי]] חסר את הכלים המספיקים להניח [[סגר ימי]] על החופים הדרומיים, אולם הייתה תוכנית זאת אשר הביסה בסופו של דבר את הקונפדרציה שכן ממשיכיו של סקוט התמידו בה עד להידוקו של המצור והפלישה היבשתית אל עבר [[אטלנטה]] ב{{ה[[המסע אל הים|מסע אל הים}}]] של [[וויליאם שרמן]]. מצבו הגופני של סקוט לא איפשר לו להמשיך בתפקידו וכמחליפו מונה ג'ורג' מקללן כגנרל המפקד ב-[[1 בנובמבר]] [[1861]]. סקוט פרש לביתו אשר ב[[וסט פוינט]] ונפטר בשיבה בשנת [[1866]]. הוא נקבר ב[[בית הקברות וסט פוינט|בית הקברות של האקדמיה]].