אלזאר אביי דה פראן – הבדלי גרסאות

יצר ההרפתקנות שלו לחקר מקומות נידחים בשילוב סקרנותו לגבי האירועים שהתרחשו בתחילת הנצרות הובילו אותו ב-[[1874]] לצאת למסע לכיוון [[ארץ ישראל]]. באותה שנה הגיעה ל[[יפו]] והתארח אצל הקונסול הצרפתי של העיר ושם גם פגש את בתו של הקונסול שהקסימה אותו וגרמה לו לזנוח את החלטתיו בעבר ולקחת אותה לאישה. לאחר שביקר במקומות הקדושים יצא למסע לאורך החוף עד ל[[ביירות]], [[לטקיה]] ו[[איסכנדרון]]. במהלך מסע זה נאלץ לעבור בביצות החוף וחלה ב[[מלריה]], למרות זאת הצליח לאסוף מספר עצום של חרקים ( יותר מ40מ-40,000 ) ולהגיע מותש לביתו שבצרפת. לרוע המזל כמעט כל החרקים שאסף אבדו ובריאותו התערערה בשל כך. ב-[[1879]] החליט לצאת למסע זה בשנית והפליג ליפו. הוא שלח את אשתו לביירות בדרך החוף הבטוחה יחסית ויצא צפונה לכיוון אגם ה[[כנרת]] ומדבריות [[סוריה]] המשתרעים מאחורי הרי [[מול הלבנון]]. בניגוד לדרכים הראשיות לאורך החוף המסע לפנים הארץ היה מסוכן מאד באותה תקופה מאחר ש[[בדואים]] נוודים שלטו באזור ונהגו לשדוד ולהרוג זרים שנקלעו לדרכם. אביי עטה על עצמו ביגוד מקומי רכש סוס זקן ושכר צעיר ערבי שלמד בבית ספר צרפתי כדי שישמש לו כמתורגמן. במהלך המסע הציג את עצמו כרופא הודי שנקרא לעזרה וביקש מהבדואים שלא לעבור על מנהג הכנסת האורחים ולתת לו לעבור בבטחה. במשך ארבעת חודשי המסע חלה פעמים רבות ואף ביקש מהמתורגמן לנטוש אותו למוות לאחר שחשב כי כוחותיו אזלו. בסופו של דבר הצליח להגיע לביירות בכוחותיו האחרונים ובמצב גופני כל כך רעוע עד שאשתו לא הצליחה לזהותו. ולמרות זאת לימים יתבהר שמסעו הניב הישג אדיר של כ-600 מינים חדשים למדע.

לאחר המסע בריאותו לא חזרה אליו כפי שהייתה והוא החליט לעבור ל[[יר|יֵר]]{{אנ|Hyères}} עיר נופש קטנה בדרום צרפת בעלת מזג אוויר נוח. שם פגש את ז'.ב. ז'וֹבֵּר (J.-B. Jaubert) וביחד הקימו [[מוזיאון טבע]] בעיר. המוזיאון נהפך במהרה למרכז מחקרי שעסק לא רק בחרקים אלא גם ב[[ארכאולוגיה]], ציפורים ונושאי ידיעת טבע אחרים. ב-[[1891]] פרסם את עבודתו על ה[[מלכיתיים]] של אירופה והסביבה וב-[[1892]] העניקה לו על כך, האגודה הצרפתית לאנטומולוגיה, את פרס דולפוס (Dollfus).