מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון – הבדלי גרסאות

אזור יהודה ושומרון עבר לחזקת [[מדינת ישראל]] לאחר כיבושו ב[[מלחמת ששת הימים]]. ממשלת ישראל העדיפה להשאיר את מעמד האזור כשטח הנתון ב[[ממשל צבאי|כיבוש צבאי]], ולא לספחו ולהחיל עליו את [[המשפט בישראל|החוק הישראלי]] (למעט אזור [[מזרח ירושלים]] שסופח). עם ראשית השליטה הישראלית פורסם צו צבאי לפיו חוקי הקרקעות ותכנון הבניה שחלו באזור קודם מלחמת ששת הימים ימשיכו לחול באזור, כל זמן שלא שונו על ידי [[צו צבאי|צווים צבאיים]] שהוצאו על ידי המנהל האזרחי (בהתאם לנאמר ב[[אמנות האג|אמנת האג]] הדנה במערכת החוק בשטחים הנתונים לכיבוש צבאי). על כן חלים ביהודה ושומרון חוקי הקרקעות העות'מאנים, החוקים הבריטים והחוקים הירדנים (כאשר החוקים החדשים מבטלים את הישנים במקרה של תיקונים לחוק), והצווים הצבאיים שהוצאו על ידי צה"ל במהלך השנים. חוקי התכנון והבניה הישראלים שחוקקו לאחר [[1948]] אינם בעלי מעמד רשמי באזור. דבר זה יוצר מערכת חוקתית אנרכרוניסיטית ביהודה ושומרון, שאינה מותאמת למציאות המודרנית. לצד צה"ל פועל [[המנהל האזרחי|מנהל אזרחי]], שהוא כיום האחראי על נושא הקרקעות ולשכות המקרקעין ביהודה ושומרון. הריבון הרשמי באזור הוא [[אלוף פיקוד המרכז]] כמפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, אך למעשה בנושאים עקרוניים מבצע המפקד הצבאי את הוראות [[ממשלת ישראל]].

 

 

בראשית השליטה הישראלית הוצא צו צבאי לפיו כל הקרקעות והנכסים שהיו בבעלות השלטון הירדני יעברו לידי השלטון הצבאי הישראלי{{הערה|מנשר מס' 2 של מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון. בעלות זו הוסדרה בהמשך בצו צבאי מס' 59}}. בכך עברו כל אדמות המדינה הירדניות שהוסדרו לבעלות השלטון הישראלי, כ־530,000 דונם. בדיקות במרשמי הקרקעות אפשרו הכרזה על עוד כ־160,000 דונם כאדמות מדינה, ובסה"כ כ־13% משטחי יהודה ושומרון. בשטח זה נכללו גם האדמות שהיו בבעלות יהודית קודם למלחמת העצמאות, ונוהלו על ידי הממונה הירדני לנכסי אויב. על רקע [[בג"ץ אלון מורה]] והחלטת הממשלה שבאה בעקבותיו לפיו לא יוקמו יותר התנחלויות על גבי אדמות פרטיות פלסטיניות באמצעות צו תפיסה צבאית, (דרך שבה ננקט בהקמת מספר התנחלויות קודם ל־[[1980]]), נוצר צורך לאיתור אדמות מדינה ביהודה ושומרון, עליהם ניתן יהיה להקים התנחלויות חדשות. סקר ראשוני הראה כי כ־1.5 מיליון דונם, כ־26% משטחי יהודה ושומרון יכולים להיות מוכרזים כאדמות מדינה (בעיקר קרקעות 'מוואת', קרקעות 'מירי' שלא עובדו 3 שנים, וקרקעות 'מירי' שלא הייתה בהם חזקה של 10 שנים). ההליך להכרזת אדמות אלו כאדמות מדינה כלל ביצוע סקר מקדים, הודעה בפני ה[[מוח'תאר|מוחתארים]] המקומיים כי ישנה כוונה להכריז על אדמות באזורם כאדמות מדינה, והקצאת פרק זמן לערעור על החלטה זו. במידה ולא התקבלה התנגדות להכרזה, נרשם השטח כאדמות מדינה. בפועל, בשל מדיניותה של [[פליאה אלבק]], לא הוכרזו אדמות מדינה במקום שבו הייתה אדמה מעובדת בידי פלסטינים. בין [[1980]] ל־[[1984]] הוכרזו כ־800,000 דונם כאדמות מדינה. הכרזת אדמות המדינה המשיכה גם לאחר שנה זו, אך בקצב מופחת, ונעצרו ב־[[1991]]. הכרזות אדמות המדינה המשיכו בקצב קטן הרבה יותר לאחר [[1996]]. הליך הכרזת אדמות המדינה ביהודה ושומרון בנפרד מהסדר הקרקעות הכללי בשטח מסוים הוא הליך מחודש שנוצר על ידי ישראל ללא תקדימים מתקופות שלטון קודמות (למעט תקדים שאיפשר לנציב העליון הבריטי להכריז על אדמת 'מחלול' כעל קרקע ציבורית, הליך שנוצל באופן מועט למדי ובוטל בתקופה הירדנית), בעוד הגדרת האדמות בבעלות המדינה בתקופה הבריטית והעות'מאנית נעשתה בעיקרה כהמשך לתהליך הסדרה מקיף, שעסק ברובו בבעלות על קרקעות פרטיות. ישראל גם בחרה שלא לרשום את אדמות המדינה בטאבו של יהודה ושומרון, בניגוד לגופי השלטון שקדמו לה, שרשמו את בעלות המדינה בטאבו.

* [http://www.mag.idf.il/Templates/GetFile/GetFile.aspx?FileName=XGF5b3NoLWRvY3NcdGhpa2FcbWVzaHVsYXZcbWVrYXJrZWluXDEucGRm&InfoCenterItem=true חקיקה נבחרת בדיני מקרקעין ביהודה ושומרון], בהוצאת [[המנהל האזרחי]].

* [http://www.moin.gov.il/Publications/Mafamim16.pdf קובץ חוקי תכנון ובניה ביהודה ושומרון], הוצאת [[משרד הפנים]].

* {{ynet|שחר חי|הולכים לעיבוד: מורה נבוכים לקרקע בשטחים|4244050|09.07.12}}

* [http://www.btselem.org/download/200205_land_grab_heb.doc דו"ח בצלם], כולל סקירה כללית על מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון ועל תהליך הכרזת אדמות המדינה, 2002.