אסכולת אנטיוכיה (נצרות) – הבדלי גרסאות

עוד הבישוף תאופילוס, שכיהן באנטיוכיה בערך מ-170 ועד 183, התפרסם כדוגל בחיפוש הפשט ובגישה היסטורית לכתבי הקודש. הוא שלל את האופן בו תיארו יריביו באלכסנדריה את המקרא כאלגוריה וראה אותו כמסמך אותנטי. מייסדו האמיתי של המרכז היה כפי הנראה המלומד החשוב לוקיאנוס {{אנ|Lucian of Antioch}} שפעל במקום משלהי המאה השלישית והוצא להורג ב-312 על ידי הקיסר [[מקסימינוס דאיה]]. בשלהי אותה מאה החלה תקופת פריחה שעמדה בסימן יצירותיו של [[דיודורוס מטרסוס]], שהיה אחד מגדולי התאולוגים בדורו. הוא ביסס עיונית את הגישה האנטיוכית ותקף בחריפות את יריביהם באלכסנדריה כמסלפים. אבל תרומתו החשובה הייתה בכך ששימש מורה ל[[יוחנן כריסוסטומוס]] ותאודור ממופסואסטיה {{אנ|Theodore of Mopsuestia}}. יוחנן יישם את עמדות האסכולה בדרשותיו המפורסמות ובכתביו, אם כי לא נרתע מלאמץ גם שיטות אלכסנדרוניות, בעוד שתאודור היה אולי הקיצוני מבין האנטיוכיים. בין היתר, שלל כמעט את כל הקטעים במקרא שיריביו המצרים תיארו כאלגוריות המרמזות על בוא ישו. אלה שחלק עליהם מצאו בין היתר ברבים מפרקי תהילים מסרים כאלו, אך הוא עמד על כך שרק תהילים ב', ח', מ"ה וק"י היו בעלי מסר כריסטולוגי ברור, והנבואות האחרות התייחסו לאירועים שהתרחשו עוד בברית הישנה. מלבד יוחנן ותאודור, התבלט תאודורט מקירוס {{אנ|Theodoret}} שהיה צעיר מהם בערך בדור.

 

 

הדלדלות האוכלוסייה בסוריה במאה השישית גרמה לירידת קרנה של העיר ויחד עמה להתפוגגות המרכז ההגותי שפעל בה. דיודורוס, תאודור ואנטיוכים אחרים הוקעו ככופרים בדיעבד בגלל הקישור בינם לבין נסטוריוס; בו[[ועידת קונסטנטינופוליס השנייה]] ב-553, במהלך ניסיון לפשר בין הכלקדונים למונופיזיטים, הטיל הקיסר [[יוסטיניאנוס הראשון]] חרם על ספריהם בהם נאמר שאין לכנות את מרים "תאוטוקוס". מלומדים נוצרים חזרו לעיסוק נרחב בכתביהם רק במאה ה-19.