יהודה ושומרון וחבל עזה – הבדלי גרסאות

* '''הנימוק הביטחוני''' - השליטה של ישראל על השטחים היא הגורם לטרור, וההתנחלויות הן מכשול ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על-פי דעה זו פינוי ההתנחלויות יתקבל ברצון על ידי הפלסטינים ויזרז את יישוב הסכסוך. זו הייתה ההנחה המוצהרת שעמדה בבסיס [[הסכמי אוסלו]], שקודמו בידי [[שמעון פרס]] ו[[יוסי ביילין]] מ[[מפלגת העבודה]]. לגישה זו היו תומכים רבים בישראל במהלך שנות התשעים, בעיקר מקרב חוגי מפלגת העבודה ומר"צ. גישה זו הייתה למעשה גישתו של רובו הגדול של מחנה השמאל בישראל{{מקור}}, עד לפרוץ "[[האינתיפאדה השנייה]]". החלק המעשי של הסכמי אוסלו לא כלל פינוי התנחלויות, וגם לא נסיגה של ממש מן ה"שטחים", אלא היערכות מחדש של צה"ל מסביב לריכוזי האוכלוסייה, במקום בתוכם. צה"ל הטיל מגבלות על מעבר תושבים פלסטיניים דרך צירי התנועה שנותרו בשליטתו. בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה לאחר הסכמי אוסלו ועליית ה[[חמאס]] וירי הקאסמים לאחר [[תוכנית ההתנתקות]] התרבו הדעות כי פינוי שטחים לא בהכרח יביא להפחתת האלימות מצד הפלסטינים.

*''' נטל כלכלי וביטחוני''' - ההיאחזות בשטחים מהווה נטל [[כלכלה|כלכלי]] וביטחוני כבד על מדינת ישראל, על כן זהו האינטרס המובהק של ישראל לוותר על השטחים ועל תושביהם העוינים, או לפחות לצמצם למינימום את מספר התושבים הפלסטינים שישתלבו במדינת ישראל.

* '''הכיבוש משחית''' - פעולותה של ישראל כנגד הפלסטינים ביהודה ושומרון במיוחד כנגד אזרחים, גורמת להשחתת והשחרת דמותה של המדינה ושל חייליה שצריכים להוות כוח שיטור ולהתאכזר לאזרחים. הדוגמה הנפוצה ביותר היא פעילות צה"ל במחסומים.

*'''מעמד בינלאומי''' - הכיבוש הנמשך וההתנחלויות גורמים לכרסום מתמשך במעמדה הבינלאומי של ישראל. כרסום זה פוגע בחוסנה הלאומי של המדינה, פוגע בכלכלתה ובהשתלבותה במשפחת העמים.