פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין שינוי בגודל ,  לפני שנתיים
ויקישיתוף בשורה
לצד דחיית המסורת המחייבת, לעיקר "כתבי הקודש לבדם" הייתה השפעה חשובה נוספת על הפרוטסטנטיות: הסמכת כל אדם – ברמת העקרון; ההוגים המרכזיים התייחסו בדרך כלל ובכל זאת לקהילת המאמינים ולא לפרט – לפרש הובילה מיד לריבוי עצום של כיתות ופילוגים ומנעה הקמת ממסד מרכזי מוסכם בכנסיות החדשות שקמו. כמו כן, למרות החשיבות שיוחסה לכך, לא ניתן היה לממש באמת את האידאל. בפועל, היה ברור שכל טקסט זקוק לשכבת פרשנות כלשהי כדי להבינו ושתקדימים מסוימים היו הכרח. הרפורמטורים, למעט הרדיקלים ביותר, אימצו לדוגמה את רוב החלטות [[ועידה אקומנית|הוועידות האקומניות]] בראשית הנצרות, הגם שלא ייחסו להן אותו מעמד שהיה להן בעבר. הצהרות האמונה של [[ועידת ניקאה]] וממשיכותיה וה[[כריסטולוגיה]] שנקבעה בהן נותרו יסודות מרכזיים במשנת הזרם החדש. יתרה מכך, הפרוטסטנטים החלו מיד ביצירת מסורת מחייבת משלהם בדמות הצהרות אמונה, למן הצהרת אוגסבורג הלותרנית ב-1530, עבור ב"הסכמת ציריך" הקלוויניסטית-צווינגליאנית ב-1549 וב"תשעים-ושלושה הסעיפים" האנגליקניים מ-1571 ועד ימינו. יריביהם הקתולים הרבו ללעוג להם על חוסר עקביותם, ולהצביע על כך שכתות קיצוניות אף חזרו לשמור את השבת במקום יום ראשון ואסרו להישבע, כפי שאכן ניתן היה להבין מקריאה בלתי-מתווכת. כפי שציין פול אביס, לא היה עוד יסוד שמתקני הכנסייה נהגו בו בסתירה עצמית רבה יותר.
 
כפועל יוצא ובמקביל לגישתה בעניין, הרפורמציה האיצה את עריכת הקאנון של הברית הישנה והחדשה וטיהורו מספרים שהוכרו מזה זמן רב כאפוקריפיים. לותר עצמו שפט את הקאנון לפי מידת התאימות שלו למה שראה כיסודות הנצרות, כמו הישועה באמצעות חסד בלבד ורעיונותיו של [[פאולוס]]. הוא ניסה לשווא לשכנע את עמיתיו לפסול את [[איגרת יעקב]], [[מגילת אסתר]] וכתבים נוספים בנימוק שאינם משקפים את רוח האמונה האמיתית. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים היו זהירים הרבה יותר ואמת המידה שלהם הייתה הוודאות בכך שהחיבורים שהוכללו אכן היו מקוריים (אפילו הכנסייה הקתולית קיבלה ביקורת זו במידה מועטה וקבעה סופית קאנון סגור בטרנטו). מרבית [[הספרים החיצוניים]] הוצאו מהנוסחים הפרוטסטנטיים בנימוק שהתקבלו בטעות ורק על סמך החלטות כנסייתיות מאוחרות יחסית.{{הערה|מק'גראת, עמ' 6-8, 254-256; פול אביס, Tradition, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 711-712.}}
 
===צידוק מן החסד באמונה לבדה===
הסתכלות זו הייתה גם מלאת תקווה, שכן בניתוח הפרוטסטנטי של תהליך הישועה, מסורת הכנסייה קבעה שטוב אלוהי חודר אל הנשמה ומתערבב בה. לכן, לפחות בראיית הרפורמטורים, נותר ספק באפשרות להצטדק שכן רוע האדם ושפלותו לא אפשרו לו להשיג את הכרת האל ויראתו בשלמות. דווקא ההפרדה בין הטבע האנושי הפסול ללא תקנה והחסד האלוהי המתקן והזר לו אפשרו להבטיח כי גם החוטא הנקלה ביותר (ובעיניהם, כל אדם היה כזה במעמקי ישותו) יוכל להיוושע אם יפנה אל האל. לותר עצמו גיבש השקפה זו מתוך מצוקתו האישית, כשהגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לכפר על כל חטאיו המרובים במעשים טובים, בתפילות ובסיגופים וכל היוצא בזה, וכי אף בן-אנוש לא היה מסוגל לכך.
 
לרעיון הצידוק באמצעות האמונה לבדה היו השלכות מעשיות ורוחניות נרחבות. כבר בתחילת הרפורמציה, הקביעה שמעשים טובים ופעולות גשמיות למיניהם אינם אלא מחווה אנושית ריקה מתוכן אפשרה לקרוא לפירוק ה[[מנזר]]ים – ששוכניהם היו נתונים באורח חיים מחמיר שהוקדש לעשייה כזו – ולביטול רבים מהליכי הכפרה שהיו שגורים עד אז כמו וידויים וצומות. לדוקטרינה הייתה השפעה עמוקה ומתמשכת על הפילוסופיה האירופית, והיא תרמה תרומה מרכזית לדגש המתחזק על היחיד הסובייקטיבי, שאמונתו כלפי פנים ולא מעשיו המדידים הושמו במרכז. מהלך זה הוביל בעקיפין גם ל[[נאורות]] עצמה ולתפישות מודרניות שצמחו אתה ואחריה. [[ז'אן קלווין]] ותלמידיו הקצינו עוד יותר מלותר וקבעו שגם האמונה עצמה היא מתת אלוה ולא יכולה לנבוע מתוך בחירה חופשית והטבע האנושי. מכך ובניגוד מסוים ללותרניזם נבע [[פרדסטינציה|עקרון הגזרה הקדומה והבחירה מראש]] החמור במשנת ה[[קלוויניזם]], לפיו האדם אמנם אחראי ומחויב להאמין אך אלוהים בחר ממילא את אלה שיושיע בטרם היות העולם ורק בהם תתעורר האמונה הראויה.{{הערה|מק'גראת (עורך), עמ' 6-8, 27, 57-58}}{{הערה|שם=לות|Lutheranism, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 402.}}
 
===כהונת כל המאמינים===
ההשקפה הלותרנית פתרה את המתח המובנה בין צורך במשמעת וסדר לבין יסודות הפרוטסטנטיות כשקבעה כי המבנה הכנסייתי המשוכלל הישן אמנם נעדר ביסוס בכתבי הקודש, אך הם כן ציינו בבירור כי יש צורך במי שעליהם לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה ולהטיף; גם קלווין, עוד בספרו "מוסדות הדת הנוצרית", קבע כי הכרח שיהיו אדוקים מלומדים שיפיצו את האמונה וידחקו באחיהם לשמור עליה. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים הלכו בעקבותיהם. אך תוארם והגדרת תפקידם של הסמוכים לשירות כזה שונו תכלית שינוי: במסורת הקתולית הכומר הוא "כוהן" (presbyter) שתפקידו חיוני ונובע מסמיכת הממסד, ובפרוטסטנטיות הוא "קרוא" או "משרת העדה" (minister) שנצרך מכח למדנותו והכריזמה שלו ותפקידו בעיקר לפנות אל הקהל. אחד הצעדים השטחיים אך המפורסמים והבולטים שנבעו מכך היה ביטול האיסור על אנשי דת להינשא שהכנסייה ניסתה לאכוף (במידות שונות של הצלחה) מאז [[ועידת לטראנו הראשונה]] ב-1123. צופה מכמרים פרוטסטנטיים להתחתן ולהקים משפחות. כמו כן, ה[[דרשה]] היא הפעילות החשובה ביותר שנועדו לבצע.
 
באופן כללי, הרפורמציה וענפיה יצרו שוויון רב יותר בין הכמרים לעדתם, נתנו לאחרונה משקל גדול הרבה יותר בהתנהלות הכנסייה והכירו בחשיבות התודעה הדתית הפרטית, אך בכל זאת שימרה בידול בין אנשי דת מלומדים ליתר. בזרמים הרדיקליים צומצם זה למינימום, בעוד שבשמרניים קיימת היררכיה מפותחת. ברמה המעשית והפוליטית, רעיון "כהונת כל המאמינים" אפשר את פירוק הממסד הכנסייתי מעושרו וכוחו וביטול הכפיפות לאפיפיור ולרומא לטובת ציבור המאמינים מחד ורשויות המדינה החילוניות מאידך.{{הערה|על כהונת כל המאמינים, ראו: ,Timothy George, [https://www.firstthings.com/web-exclusives/2016/10/the-priesthood-of-all-believers The Priesthood of all Believers], First Things.{{כ}} 31 באוקטובר 2016; {{כ}} מק'גראת, עמ' 13-14, 335-336.}}{{הערה|שם=מרי|Sixteenth Century: An Overview בתוך Companion to Christian Thought, עמ' 669-670.}} השלכה אפשרית נוספת של עקרון "כהונת הכל" שלא עלתה בראשיתו הייתה יישומו גם לגבי נשים, נקודה שתאולוגיות פמיניסטיות עמדו עליה רבות במאה ה-20. עוד במאה ה-17 התירו הקווייקרים לנשים להטיף ובמהלך המאה ה-19 החלה הסמכת נשים לכמורה. הנושא היה ועודנו שנוי במחלוקת עזה, אך כיום רוב קטן מקרב הזרמים הפרוטסטנטיים מסמיך נשים.
 
לצד החלשת ההיררכיה המתווכת בין הנוצרים לישו על הארץ, אחד מסממניה הבולטים של הפרוטסטנטיות הוא ביטול מקבילתה השמימית. [[מרים הבתולה]] נותרה דמות קדושה ואהודה, אך פניה אליה בתפילה כדי שתעתור אל בנה גונתה בתוקף כגובלת בעבודת אלילים או אמונה תפלה. יחס דומה הופגן לתפילה אל ה[[קדוש (נצרות)|קדושים]] או המלאכים כעותרים אל אלוהים. כנסיות פרוטסטנטיות ממסדיות יותר, כמו האנגליקנים והלותרנים, הוסיפו להכיר במעמד הקדוש אך לא העריצו ורוממו את קדושיהן כמקובל אצל הקתולים (וכן האורתודוקסים ויתר הכנסיות המסורתיות) כפטרונים של מקצועות מסוימים, מחוללי נסים וכדומה. הרוב ביטלו מעמד זה מכל וכל וביקרו בתוקף את הערצת הבתולה, הקדושים, המלאכים והשרידים המקודשים כפגניות וכפירה. בהתאמה, מאחר שהמקרא אסר על עשיית כל פסל ותמונה והברית החדשה לא סתרה זאת, הסירו או השמידו הפרוטסטנטים את התמונות והעיטורים בכנסיות ואף את [[קרוסיפיקס|דמויות ישו הממומסר לצלב]]. רק צלבים פשוטים הותרו לשימוש. אחד ההבדלים השטחיים אך הבולטים לעין עם הקתוליות הוא הפשטות והיעדר הקישוטים בכנסיות.{{הערה|שם=מרי}}
[[מקס ובר]] קישר עוד ב-1905 בין הזרם לכלכלה בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם": לשיטתו, הפחתת הדגש על טקסים והתחייבויות דתיות, קריאתו של קלווין לקדש את שם האל בכל תחומי החיים ולא רק בעיסוק רוחני והצורך לשאוב אשרור פסיכולוגי להיותו של הקלוויניסט בין הנבחרים שיזכו להיגאל – שגשוג נתפש כאות לכך שהבורא, שרצונו הפך מסתורי ונעלם בתאולוגיה זו, אכן מרוצה מברייתו – כולם היוו תמריץ חשוב לעליית הקפיטליזם המודרני. נתוניו והיסקיו של ובר ספגו קושיות רבות, אך הרעיון של "מוסר עבודה פרוטסטנטי" הוא מושג רווח ביותר המועלה בהקשרים של חריצות ויצרנות המשקים במדינות שזוהי דת הרוב בהן. הסיבתיות בקשר בין השניים (עד כמה עלייתה של שכבה חברתית מעין-בורגנית יצרה מניע לאמץ אמונה המשקפת יותר את ערכיה ולהפך) היא דו-משמעית. בנוסף נטען שהדגש הרב על חינוך והנגשת כתבי הקודש לכלל המאמינים תרמו אף הם רבות לעניין, סוגיה שאף היא שנויה במחלוקת. כמו כן, התורה הקלוויניסטית על קיומה של קבוצת נבחרים הועלתה גם כגורם לגזענות ותחושת עליונות, בייחוד בזמן ה[[קולוניאליזם]].{{הערה|Henri Tajfel, The Social Dimension: Volume 2: European Developments in Social Psychology, Cambridge University Press, 1984. עמ' 420-422.}}
 
גם ההשפעה על טיב היחסים בין הדת והמדינה ובין האמונה וכלל החיים נדונה רבות. הפרוטסטנטיות מקושרת עם תהליך היחלשות הכנסייה והכפפתה לעליונות הרשויות, עם הפנמת האמונה לתחום הפרטי ועם ה[[חילון]] במשמעותו הרחבה. ללותר מיוחסת גישה חלוצית לרעיון "שתי המלכויות" במחשבה הנוצרית הקלאסית אודות היחסים בין הכנסייה לשלטון החילוני, לפיה מדובר בשתי ספירות שצריכות להיות נפרדות. למעשה, אף כי לותר הטיף לכך שהכנסייה צריכה להיות פרושה מעולם החומר והפוליטיקה, השתמש בנסיכים כדי לכפות רפורמה על הממסד הקתולי העשיר ורב-העוצמה (שהשקפתו בנדון הייתה של סמכויות כמעט מתחרות, כפי שאירע רבות במאבקים בין האפיפיור לשלטונות בימי הביניים) והכנסיות הפרוטסטנטיות החדשות שנוצרו אכן היו חלשות וכנועות יותר, מעולם לא נתן לכך גיבוי השקפתי סדור. במקרה של ניסיון לכפייה הנוגדת את האמונה, קרא להתנגדות, ובוודאי לא אחז בגישה של הפרדה בין הדת למדינה בתקופה מוקדמת כל כך. הרעיון לפיו ההשקפה הלותרנית אודות "שתי המלכויות" יצרה ממסד דתי חלש וכנוע הועלתה בייחוד בימי המשטר ה[[נאצי]] בגרמניה, כשתאולוגים פרוטסטנטים חשובים כמו [[קרל בארת]] האשימו את לותר בסלילת הדרך לקונפורמיות של הזרם.{{הערה|Michael P. DeJonge, Bonhoeffer's Reception of Luther, Oxford University Press, 2011. עמ' 92-93.}} לעומת זאת, תרומה חשובה ביותר לעקרון של הפרדת הדת והמדינה מצויה במורשת הרפורמציה הרדיקלית. חוסר האמון של חוגיה ברשויות ובכל קשר בין הדת אליהם – בין אם בגרסתו הוותיקה מימי [[קונסטנטינוס]] שהתגלמה באופן חלקי בקתוליות ובין אם בכנסיות הפרוטסטנטיות הממוסדות שרדפו אותם אף הן – וקריאתם לפרישות גמורה מהעולם יצרו אתוס של חופש דת ודרישה לחירות גמורה בתחום לקהילה, גם אם כלל לא בהכרח ליחיד. סירובן של התנועות הקיצוניות באנגליה לציית לכנסייה האנגליקנית הוביל לרדיפתן ולהגירת רבים מאנשיהן לאמריקה. שני הסעיפים הפותחים את [[התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית]], האוסרים על הקונגרס לתמוך בדת כלשהי או להעדיף אחת על רעותה, שאבו רבות ממורשת זו.{{הערה|ראו למשל: Nicholas P. Miller, The Religious Roots of the First Amendment: Dissenting Protestants and the Separation of Church and State, Oxford University Press, 2012.}} במובן הרחב יותר, שבירת הבלעדיות שהייתה לכנסייה הקתולית על פירוש רצון האל ומתן האפשרות לפרשנות עצמאית הובילה בטווח הארוך לאי-מסוגלות ליצור הסכמה בנדון ולהכרח להעביר שאלות אלו לתחום הפרט וכך לחילון.
 
פן אחר הוא הקשר בין פרוטסטנטיות לסובייקטיביות ולאינדיבידואליזם של העידן המודרני. החשיבות שייחסו הוגי הרפורמציה לאמונה, כלומר לתבחין סובייקטיבי שבו האדם ניצב לבדו מול האל ולא נמדד אובייקטיבית על ידי השתתפותו בקהילת המאמינים במעשים טובים, הועלו כאבן דרך – אם כי רחוקים מלהיות הגורמים הבלעדיים – בנתיב אל [[הנאורות]] והפילוסופיה שמיקמה את היחיד והעדפותיו כמה שהסדר החברתי והכולל נשען לבסוף עליו; הן במובן של חופש המצפון והבחירה, והן במובן של פירוק כל הערכים והמסורות בשם האינדיבידואל.
 
==ארגון ודמוגרפיה==
מספר הפרוטסטנטים בעולם נאמד בבין 800 ל-900 מיליון נפש, יותר משליש מכלל ה[[נוצרים]], החברים בבין 30,000 ל-40,000 זרמים מובחנים. פרופסור האנס ג'יי. הילרברנד, בניתוח מדוקדק שהתבסס על נתונים ארגוניים ומפקדים ממשלתיים, העריך שבשנת 2000 היו 833,000,000 נוצרים פרוטסטנטים במובן הרחב ביותר ב-32,470 זרמים מובחנים: ממאמינים אדוקים ועד למי ש[[טבילה לנצרות|נטבלו]] ומקיימים קשר רופף או אפסי עם הכנסייה שלהם, ומן הכנסיות ה"קלאסיות" בעלות תאולוגיה השואבת ישירות מהרפורמציה ועד לקבוצות שוליים המשתייכות למעטפת הפרוטסטנטית.{{הערה|Hans J. Hillerbrand, Encyclopedia of Protestantism, Routledge, 2004. עמ' 344.}} מכון המחקר PEW אמד אותם ב-800,640,000 ב-2010.{{הערה|מכון PEW,{{כ}}[http://www.pewforum.org/files/2011/12/Christianity-fullreport-web.pdf Global Christianity A Report on the Size and Distribution of the World’s Christian Population], דצמבר 2011.}} באותה שנה, רק 27% מהחברים בעולם התגוררו בארצות הברית או באירופה, ומבין יתר ה-73% הרוב המכריע חי באפריקה ודרום אמריקה, שם הדת מתפשטת במהירות, דווקא בצורותיה הרדיקליות והממסדיות פחות.{{הערה|Mark A. Noll, Protestantism: A Very Short Introduction, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2010. עמ' 8-9.}} [[ארצות הברית]] עודנה המדינה בעלת האוכלוסייה הפרוטסטנטית הגדולה בעולם, עם קרוב ל-150 מיליון או מחצית מתושביה, אך [[ברזיל]] שמסורתה קתולית היא הבאה אחריה עם יותר מ-40 מיליון. ב[[ניגריה]] יש אחוז ומספר פרוטסטנטים גבוה יותר מבגרמניה מולדת הרפורמציה.
 
מאחר שהיעדר סמכות מרכזית, חופש להקים כנסיות חדשות וגיוון הם מאפיינים מובהקים של הפרוטסטנטיות, מספר הכנסיות השונות הנמנות עליה איננו קבוע ומשתנה ללא הרף. רבות מבין אלו מכירות זו בזו כשותפות מלאות ולגיטימיות ואף מאוגדות בפדרציות גדולות, בעוד שאחרות עצמאיות לגמרי. הרוב חולק עקרונות יסוד דומים נרחבים, אך ישנן קבוצות שנחשבות כסוטות מעיקרי הנצרות על ידי כמעט כל היתר; גם בין הזרמים הגדולים והממוסדים יש מחלוקות עמוקות, כמו זו בין הלותרנים לנצרות המתוקנת (קלוויניסטית) שהייתה אחת מיסודות הפילוג בין הפרוטסטנטים ושנפתרה בדיאלוג רק בשלהי המאה ה-20. כמו כן, בעשורים האחרונים הקיטוב בתוך הכנסיות עצמן בין שמרנים דוגמטיים לליברלים בנושאים כמו סמיכת נשים לכמורה, היחס ללהט"ב והפלות, מהווה שאלה כבדה יותר מאשר החלוקות הישנות ביניהן. באופן גס, ניתן לחלק את הזרמים הפרוטסטנטיים לארבע קטגוריות מרכזיות.{{הערה|מק'גראת, עמ' 21.}}
הזרם הקלאסי הגדול הנוסף הוא '''הכנסיות המתוּקנות''' (Reformed) הנושאות את מורשת ה'''[[קלוויניזם]]''', אם כי הן מעדיפות את התואר "מתוקן" על פני "קלוויניסטי". מסורתן נוסדה על ידי [[ז'אן קלווין]] והוגים מקורבים כמו [[הולדרייך צוינגלי]], ג'ון נוקס ועוד ועברה מהפכים רבים עד לתאולוגים המתוקנים המובילים של המאה ה-20. מבחינה תאולוגית, הן מוכרות בייחוד בשל הדגש על [[פרדסטינציה|הגזירה הקדומה]] ועל כך שאלוהים בחר מראש את אלה שייבחר לגאול. הן נחלקות בין הכנסיות המתוקנות הקונטיננטליות שקמו באירופה מצרפת ועד הונגריה, ה[[פרסביטריאני]]ות שמוצאן בעיקר במסורת [[הכנסייה של סקוטלנד]] והקהילתיות (קונגרגטיונליסטיות) העצמאיות והמבוזרות. האיחוד המרכזי הוא "הקומוניון העולמי של הכנסיות המתוקנות" {{אנ|World Communion of Reformed Churches}}, הטוען לייצוג 80 מיליון חברים מ-229 זרמים, וישנם עוד כמה מיליונים באיגודים קטנים יותר. גם המתוקנים מונים 10% או פחות מכלל הפרוטסטנטים.
 
הזרם הקלאסי הגדול ביותר הוא ה'''[[אנגליקני]]''', עם למעלה מ-85 מיליון נפש החברים ב[[השיתוף האנגליקני|קומוניון האנגליקני העולמי]] ש[[הארכיבישוף מקנטרברי]] הוא ראשו הסמלי. לכנסייה האנגליקנית היו הוגים רבים ומסורת מפותחת המעוגנת במחשבת הרפורמציה, אך היא הייתה תמיד גוף ממלכתי הנתון לשליטת הכתר יותר מאשר השקפה דתית עצמאית. היא השמרנית והקרובה ביותר לקתוליות בכל הספקטרום הפרוטסטנטי, מקיימת היררכיה מלאה ואף מסדרי [[נזירות]] ומכילה השקפות וזרמים המדגישים את היותם קתוליים בכל למעט כפיפות לאפיפיור.
 
הקבוצה השנייה יונקת אף היא מהרפורמציה במאה ה-16, אך לא מהזרם המרכזי המתון יחסית אלא מהאגף הרדיקלי שיוצג בעיקר על ידי ה'''[[אנאבפטיסטים]]'''; אלא נודעו כך כי סירבו לטבילת תינוקות והתעקשו שרק מבוגרים מאמינים יכולים לעבור את הטקס ולהימנות עם שורות הנוצרים האמיתיים. בהמשך, צצו במאה ה-17 אגודות קיצוניות דומות באנגליה שנאבקו על עצמאות מהכנסייה האנגליקנית. הדוגלים בגישה זו מאופיינים באורח מסורתי (הגם שלא כל ממשיכיהם נוקטים בכך בהכרח היום) בהאדרה של אורח חיים פשוט, פציפיזם והימנעות מאלימות, איסור על שבועות, יחס מחמיר לטקסים כמחוות שטחיות החסרות ערך ואינן יכולות לפצות על אמונה וכוונה אמיתיות, ובחשדנות כלפי כנסיות ממוסדות הקשורות עם הממשל. קבוצות הממשיכות באופן ישיר ורציף את המורשת האנאבפטיסטית הן ה[[מנוניטים]], ה[[הוטרים]] וה[[אמיש]]. הם מונים ביחד בערך 2.5 מיליון נפש וחיים בקהילות מסוגרות השומרות על בידוד מן העולם החיצון. ה[[קווייקרים]], שמקורם ברדיקלים האנגלים, מונים כ-300,000 בוגרים; השמרנים מביניהם הביאו לשיא את הסלידה כלפי טקסים ומסרבים אף לערוך טבילה במים. הגדול והמשפיע בין הזרמים מן הסוג הזה הם ה'''[[בפטיסטים]]''', שראשוניהם פעלו אף הם באנגליה ומושבותיה באמריקה של המאה ה-17. הם דוגלים בטבילת מבוגרים, אוטונומיה קהילתית וריחוק מסוים מיתר החברה. הארגון הבפטיסטי הגדול בעולם הוא הוועידה הבפטיסטית הדרומית בארצות הברית, המונה 15 מיליון נפש, ויש עוד מספר ניכר במאות זרמים בפטיסטיים ברחבי תבל: מכון PEW העריך שהבפטיסטים מונים 9% מכלל הפרוטסטנטים, כ-70 מיליון נפש.
 
קבוצה שלישית כוללת השקפות שקמו עקב מתיחויות פנימיות או ניסיונות לתחייה רוחנית בתוך הזרמים הקלאסיים. זרמים כאלו המשיכו בחלקם להשתייך לכנסיות הממוסדות ובחלקם הקימו כנסיות עצמאיות ונפרדות לפי טעמם. ה'''[[מתודיסטים]]''' החלו בתור תנועת תחייה בתוך הכנסייה האנגליקנית שהדגישה את החוויה הרוחנית הבלתי-אמצעית ואת אורח החיים הנוצרי, אך רדיפות הממסד והסמכת מטיפים באופן עצמאי הביאו להפיכתם לגוף נפרד משלהי המאה ה-18. הם עודם מאופיינים בפחות עיסוק תאולוגי ובמתן חשיבות לצדקה, לשיפור האישיות ולחסד. "הכנסייה המתודיסטית המאוחדת" מונה כ-12 מיליון איש בעולם, ו"המועצה המתודיסטית העולמית" המייצגת כ-80 זרמים שונים טוענת שחברים בה 80 מיליון נפש, אם כי PEW אמד את מספר המתודיסטים בתבל ב-3.4% מכלל הפרוטסטנטים או כ-25 מיליון.
=== רקע ומבשרים ===
[[קובץ:Bethlehem-Kapelle - Hinrichtung Hus.jpg|שמאל|ממוזער|230px|[[יאן הוס]] מועלה על המוקד ב-1415, תמשיח בקפלת בית לחם ב[[פראג]].]]
הכנסייה הקתולית ב[[ימי הביניים]] המאוחרים נקלעה מול מספר אתגרים שפגעו באחדותה והחלישו את כוחה והשפעתה.{{הערה|הפרק "היסטוריה" כולו נשען על הערך "פרוטסטנטיות" באנציקלופדיה בריטניקה, בקש"ח.}} חוגים רדיקליים שתקפו את הממסד הכנסייתי בעוון סטייה מהטפת ישו לעוני וניתוקו מהמוני המאמינים היו תופעה מוכרת מאז ומתמיד, וכמותם האשמת הכמרים בשחיתות. אך [[הקרע המערבי]] באפיפיורות בין 1378 ל-1417, כשהכנסייה כולה התפלגה בין הטוענים לכס הקדוש, פגע קשות בסמכותה המעשית והמוסרית.
שחיתותם המופגנת של האפיפיורים בשלהי המאה ה-15, כמו [[אלכסנדר השישי]] על פילגשיו וצאצאיו הלא-חוקיים, דרדרה את מעמדה עוד יותר. לבסוף, התחזקות השלטונות החילוניים (בעקבות התפתחויות כמו המצאת ה[[תותח]]) והחיכוך בינם לממסד הכנסייתי, ו[[מהפכת הדפוס]] שאפשרה הפצה מהירה של רעיונות, העניקו לאויביה מבפנים יתרונות ובעלי-ברית שלא היו לכופרים בימי עבר.
 
תביעות לרפורמה – הן אלו שהתגלגלו לפרוטסטנטיות והן אלה שהתבטאו ב[[קונטרה-רפורמציה]] הקתולית – עלו ממגוון הוגים ומבקרים מן המאה ה-14, כמו גם צעדים מעשיים רבים בכיוון זה. התאולוג האנגלי [[ג'ון ויקליף]] קרא מ-1378 לממסד הדתי לוותר על עושרו ומעורבותו בעולם תוך שהוא משבח את הנסיכים החילוניים ומעודד אותם להתערב כדי להבטיח זאת, גינה את האמונה ב[[טרנסובסטנציאציה]], טען לגזירה קדומה בבחירת אלו שנועדו להיגאל במקום דוקטרינת הצידוק המקובלת ובמיוחד דחף לתרגום כתבי הקודש לאנגלית – הכנסייה לא התנגדה מעולם עקרונית לכך, אך אסרה על תרגומים שנעשו על ידי תנועות מינוּת ושרפה אותם. תלמידיו ה[[לולרדים]] של ויקליף הוקעו ככופרים והועלו על המוקד. דמות שהותירה חותם גדול יותר הייתה המטיף הבוהמי [[יאן הוס]], שביקר אף הוא את העושר והשחיתות, נשא דבריו וכתב ב[[צ'כית]] ודרש לתת למאמין הפשוט את הלחם והיין גם יחד במיסה (שתיית היין על ידי הכומר לבדו הייתה נהוגה בערך מן המאה ה-13). הוס הועלה על המוקד ב-1415 אך מותו הצית את [[התנועה ההוסיטית]] שהדפה בהצלחה כמה מסעות צלב קתוליים עד שהזרם המרכזי בה התפשר עם רומא ב-1433 בתמורה להבטחת מיסה בשני המינים לרוצים בכך בבוהמיה.
מנסחי האורתודוקסיה הקלוויניסטית תאודור בֶּזה וג'ירולאמו זנצ'י ניצבו מצדם מול ה[[ארמיניאניזם]], תנועה שהחלה במחאה בהולנד ב-1610. ראשה יעקב ארמיניוס סייג מאוד את האמונה בגזרה קדומה, שלל את היסוד הקלוויניסטי של "חסד שאין לעמוד בפניו" והתנה את בחירת הנגאלים באמונה מצדם. בתגובה כונס ב-1619 סינוד דורדרכט בו הוקעו הארמיניאנים, שרדיפתם מצד הרשויות חדלה רק ב-1630. בזה ניצח על הכנת "רשומות דורדרכט" שהפכו למסמך יסוד קלוויניסטי, בהם ניסה לשמר את רוח הספר "מוסדות הדת הנוצרית" של המייסד. כמו הלותרנים, פיתח הזרם הגדול השני זהות ברורה משלו תוך שהוא מאמץ את התואר "מתּוּקן" ומגנה את הקודמים על כך שהיו, בראייתו, מתוקנים רק חלקית.
 
בבריטניה, ההתפתחות העיקרית הייתה הופעתן של קבוצות פורשים מרובות, פרוטסטנטיות רדיקליות, שדחו את המתינות והשמרנות של הכנסייה האנגליקנית הממוסדת והטיפו ל"טיהורה" מהשפעות קתוליות. סירובן לציית לחוקי הכתר שניסה שוב ושוב לכפות אחידות על הנתינים בדמות ספרי תפילה וסדרים זהים הוביל לרדיפתן ולהצרת צעדיהן. המוכרים והמשפיעים שביניהם היו ה[[פוריטנים]], אם כי היה מגוון של כיתות קטנות וקיצוניות הרבה יותר. שאיפתן לחופש לנהוג כדרכן הוביל רבים מאנשיהן להגר לעולם החדש, שם שיחקו תפקיד מכריע בהתהוותה של ארצות הברית. תנועה חריגה נוספת, שהרחיקה לכת מעבר לכל הפרוטסטנטים וגונתה ונרדפה על ידי היתר, הייתה האסכולה של האיטלקי פאוסטו סוציני. הוא הכחיש את [[השילוש הקדוש]] ולימד ש[[האל הבן]] לא התקיים טרם הבריאה עם אלוהים האב; תחת זאת, ישו היה אדם שאלוהיותו הייתה נעוצה בבחירתו משמים ותו לאו. הסוציניאנים יכלו לפעול בגלוי רק ב[[פולין-ליטא]], בה התיישב מנהיגם ב-1579 ושבשיאם היו להם שם 300 קהילות, ובנסיכות [[טרנסילבניה]]. הסוציניאני ג'ון בידל, שפעל בשנות ה-1640 ונאסר מספר פעמים, נחשב אבי ה[[אוניטריות]] באנגליה שקידמה רעיונות דומים. האוניטרים היו מצויים במחתרת עד שיכלו להתארגן רשמית ב-1774.
[[קובץ:Nicolaus Ludwig Zinzendorf.jpg|שמאל|ממוזער|190px|ניקולאוס צינצנדורף.]]
ההרס והחורבן של מלחמת שלושים השנה יצרו דחף להתחדשות רוחנית והניעו שיבה למסורות המיסטיות שהאורתודוקסיה הפרוטסטנטית זנחה. למרות שאחרים הקדימו אותו, הדגש על רוחניות והתחדשות פנימית התגלם ביעקב שפנר, שייסד את אסכולת ה[[פייטיזם]] בתוך הלותרניות בשנות ה-1670. הוא קרא להתמקדות בחוויה האישית והמוסרית ולא להיצמדות לעיקרי אמונה דקדקניים. הפייטיזם התנגש תכופות עם הממסד הלותרני הרשמי עד שלהי המאה ה-18, והייתה לו השפעה רבה גם מחוץ לזרם. אחד המפיצים הגדולים היה הרוזן ניקולאוס צינצנדורף, בן סנדקותו של שפנר, שהכנסייה המוראבית שייסד התפשטה לבריטניה ואמריקה. בין אלה שספחו את רעיונות התנועה של שפנר היה ג'ון וסלי, שהוביל תחייה דומה בתוך הכנסייה האנגליקנית. לאחר מותו ב-1791, פרשו ממנה תומכיו לגמרי והקימו זרם עצמאי, ה[[מתודיזם]]. בצפון אמריקה התחוללה בשנות ה-1730 וה-40 תנועה אדירה עם מוטיבים דומים, "ההתעוררות הגדולה" (הראשונה), שצמחה ממטיפים כמו [[ג'ונתן אדוארדס]]. הם קראו ליצירת דגם של מעורבות אישית בחיי הדת, אתגרו את הממסד ואת כללי הטקס המדוקדקים והנוקשים והתאפיינו בנימה רגשנית ונלהבת בדרשותיהם. "התעוררות גדולה" שנייה באמריקה אירעה בסוף המאה ה-18.
 
[[קובץ:Ben Hoekendijk.jpg|שמאל|ממוזער|290px|תפילה פנטקוסטלית ב[[הולנד]], 1975.]]
הריאקציה לליברליות התבטאה גם בפונדמנטליזם מודע ששלל אותה נחרצות ותחת זאת התמקד בחוויה רוחנית נלהבת ובהתעקשות על תוקפן של אמונות שטושטשו בעידן החדש (כמו חומרת העונש בגיהנום לחוטא). תגובת-נגד זו הניעה בין את היתר את [[אוונגליזם|התנועה האוונגליקלית]], ששילבה להט קנאי עם שמרנות חברתית וחתרה להשיב את הפרוטסטנטיות למקורותיה. היא זכתה לפרסום והשפעה בייחוד בדרום [[ארצות הברית]] למן שנות ה-70, בדמותם של מטיפי טלוויזיה כמו [[פאט רוברטסון]]. גילוי דומה ומקביל, שהשפעתו אדירה והוא הכח הנוצרי הצומח ביותר בעולם, הוא התנועות הכריזמטיות למיניהן, דוגמת ה[[פנטקוסטליזם]]. אלו עלו בראשית המאה ה-20 ופנו להמונים, כשהן מדגישות חוויה רוחנית בלתי-אמצעית, תפילות מלאות רגש, מעשי נסים ואמונה בכח הנס וכיוצא בזה. זרמים אלו התפשטו במהירות ומונים כיום מאות מיליונים, הן במעוזיה הוותיקים של הפרוטסטנטיות והן בנחלות החדשות בדרום אמריקה ואפריקה.
 
לאחר מלחמת העולם השנייה מילאו כנסיות פרוטסטנטיות, בעיקר הליברליות, תפקיד חשוב בתנועה האקומנית העולמית המיועדת לגשר בין פלגי הנצרות ובין דתות העולם.
 
==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{בריטניקה|Protestantism}}
* [http://www.newadvent.org/cathen/12495a.htm נצרות פרוטסטנטית] ב[[האנציקלופדיה הקתולית|אנציקלופדיה הקתולית]]
129,637

עריכות