לואי אנטואן דה סן-ז'וסט – הבדלי גרסאות

מספר חודשים אחרי פרסום הפואמה, האירועים המהפכניים בצרפת החלו להשפיע על החברה כולה ובכללה על סן-ז'וסט. בבלרנקורט סן-ז'וסט היה חלק מחבורה של רפורמיסטים שהשתלטו על ניהול ענייני הממשל המקומי. לפני תחילת המהפכה, הנהגת הקהילה כללה בעיקר את האזרחים האמידים יותר שחיו בה ואשר היו בעלי מירב האדמות. הבולט בקבוצה זו היה לואי אנטואן ז'לה (Gellé), אביה של ת'רז, אהבת נעוריו של סן-ז'וסט. במהלך 1789 התגבשה בכפר קבוצה של צעירים רדיקליים שהתנגדה לז'לה ולבעלי האדמות. צעירים אלה היו חברים של סן-ז'וסט והם סייעו לו להשתלב בענייני ממשל למרות גילו הצעיר.

 

 

בשנת 1790 סן-ז'וסט כתב לרובספייר מכתב הערצה בו הוא ביקש גם תמיכה בכלכלה של בלרנקורט. שנה לאחר מכן, ביוני [[1791]] (גיל 23), סן-ז'וסט פרסם את ספרו "רוח המהפכה והחוקה של צרפת" (Esprit de la révolution et de la contitution de France). בספר הוא הילל את האסיפה המכוננת, ובהשפעת כתביו של [[שארל מונטסקייה]], טען בזכותה של [[חוקה]] מאוזנת אשר תעניק לפרטים בחברה יותר חופש ממה שניתן להם בעבר, אך תהיה מעין שילוב בין [[דמוקרטיה]], [[אריסטוקרטיה]], ו[[מונרכיה]]. סן-ז'וסט הביע בספר סלידה מהאלימות שהמהפכה זרעה עד כה. עמדות מתונות אלה עומדות בניגוד למהלכים בהם סן-ז'וסט עתיד היה להשתתף בהמשך הקריירה הפוליטית שלו. למעשה, קצב האירועים המהיר הפך את העמדות הפוליטיות שסן-ז'וסט לבלתי-רלוונטיות עוד לפני שהתפרסם. באותו חודש בו הספר פורסם המלך, [[לואי ה-16]], נכשל בניסיון [[הבריחה לווארנס]]. כשנה לאחר מכן [[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792]] המשיכה את התהליך שהוביל לבסוף לביטול המלוכה.

===נשיא הועידה הלאומית===

[[קובץ:Danton guillotined.jpg|ממוזער|ז'ורז' דנטון מובל אל הגיליוטינה]]

 

כנשיא הועידה סן-ז'וסט הוביל קו של התנגדות אלימה כלפי שני הפלגים האלה. ההתנגדות לאברטיסטים לא נבעה מהתנגדות עקרונית לרעיון הטרור שהפך בינתיים לעיקרון רשמי של רובספייר ותומכיו,{{הערה|ב-[[5 בפברואר]] רובספייר נשא נאום, בו הוא קבע כי "יסודותיו של ממשל עממי במהלך מהפכה הן [[מידה טובה|המידה הטובה]] והטרור. הממשלה והמהפכה הן עריצות החירות על ה[[טיראניה|טיראניות]].}} אלא מחשש לאובדן שליטה. ב-[[13 במרץ]] סן-ז'וסט טען בפני הועידה שאבר ותומכיו זוממים כנגד הרפובליקה. באותו היום אבר ורבים אחרים נעצרו. ב-[[21 במרץ]] משפטם החל, וב-[[24 במרץ]] הם נמצאו אשמים והוצאו להורג בגיליוטינה. ב-[[30 במרץ]] דנטון ודמולן נעצרו יחד עם רבים מתומכיהם. הם נמצאו אשמים בפשעים כנגד הרפובליקה והוצאו להורג ב-[[5 באפריל]]. ב-[[15 באפריל]] סן-ז'וסט נשא נאום נוסף מול הועידה, בו הוא קרא לריכוז הכוח המשטרתי תחת פיקוד הוועד לשלום הציבור.

ב-[[10 ביוני]] ז'ורז' קוטון, בתמיכת רובספייר, הציע בוועידה את "חוק ה-22 בפרריאל". סן-ז'וסט לא היה שותף פעיל ביצירת החוק ולא התבטא בעניינו, אך סביר שהוא תמך בו. החוק פישט את התהליך המשפטי נגד מי שנתפסו כמתנגדים למהפכה. הוא הרחיב את הסמכות של הטריבונל המהפכני בפריז, הגביל את התהליך המשפטי בכל מקרה ספציפי ל-3 ימים לכל היותר, וקבע כי בכל מקרה שנידון בפני הטריבונל ניתן יהיה להגיע אך ורק לאחת משתי הכרעות: זיכוי או מוות. התוצאה של החוק הייתה זירוז משמעותי של פעולות הטרור וההוצאות להורג, שכבר היו במגמת התרבות עוד לפני כן (לכן תקופה זו נקראה "הטרור הגדול"). בחודש "[[לוח השנה המהפכני בצרפת|מסידור]]" שהחל ב-[[19 ביוני]] והסתיים ב-[[19 ביולי]], הוצאו להורג 796 אנשים בפריז, לעומת 509 מוצאים להורג בחודש פרריאל, 354 בפלוראל, ו-155 בז'רמינל.{{הערה|שם=Schama836|Simon Schama, '''Citizens: A Chronicle of the French Revolution''', New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 836. }} באווירה זו, תחושה של פניקה אחזה ברבים, ומחלוקות החלו להתגלע בקרב האליטה [[המועדון היעקוביני|היעקובינית]]. רובספייר הסתכסך עם חלק מאנשי הוועד לשלום הציבור והתפרקות אפשרית של השלטון נראתה באופק, אך הפעם כולם הבינו שאחרי התפרקות כזו רבים לא יצאו חיים. אחד הבכירים שהבינו את הסכנה הקרבה היה [[ברטראנד בארר]] (Barère) שניסה לגשר בין הפלגים ושכנע את סן-ז'וסט לכתוב דוח ולשאתו בנאום בפני הוועדה בדבר החשיבות של האחדות בממשלה. בכך, סן-ז'וסט הצטרף למאמצי הגישור ולראשונה נקט בעמדה שאינה אחידה עם רובספייר.{{הערה|שם=Linton35}}{{הערה|שם=Schama840|Simon Schama, '''Citizens: A Chronicle of the French Revolution''', New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 840. }}

 

 

הנאום שסן-ז'וסט עלה לשאת הופרע בקריאות ביניים כמעט מרגע שהתחיל. המולה החלה להתפשט בוועידה, ומתנגדיו של רובספייר (ה"תרמירדורינים") החליטו לעצור את רובספייר יחד עם סן-ז'וסט, לה-באס, קוטון, אוגוסט רובספייר (אחיו הצעיר של מקסימיליאן) ופרנסואה הנריוט (מפקד המשמר הלאומי). הקומונה בפריז והמשמר הלאומי פעלו בהתחלה נגד ההפיכה. הם ניסו לכתר את מקום מושב הועידה ולשחרר את העצורים, אבל המהפכנים הצליחו לגייס כוח צבאי משלהם וההגנה של חוגו של רובספייר פוזרה. כשמצב זה התברר, אוגוסט רובספייר וקוטון זרקו את עצמם מחלונות בית הועידה בשני ניסיונות [[התאבדות]] כושלים. לה-באס ירה לעצמו בראש והיה היחיד שהצליח להרוג את עצמו מייד. רובספייר נורה בלסתו, ככל הנראה גם בניסיון התאבדות, אבל הצליח רק לרסק את [[לסת]]ו. סן-ז'וסט בחר לא לנקוט באותם האמצעים והוא "קם, עמד בשקט ובאופן כמעט נונשלנטי כדי לקבל את פני שוביו".{{הערה|שם=Schama844|Simon Schama, '''Citizens: A Chronicle of the French Revolution''', New York: Alfred A. Knopf, 1989, pp. 844. }} הוא הוצא להורג בגיליוטינה יחד עם השבויים האחרים ב-[[28 ביולי]] כחודש לפני שמלאו לו 27 שנים ובתום קריירה פוליטית שנמשכה פחות משנתיים, אך הייתה מלאה בדם, הישגים צבאיים, ומעורבות באירועים ששינו את פני המהפכה.