קשרי הון-שלטון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Yechiel.sh (שיחה | תרומות) |
מ הוספת קישור לרואה חשבון |
||
שורה 36:
משנות ה-70 החלה מדיניות הפרטה בישראל שהואצה בשנות ה-90 יחד עם כניסת ישראל לשוק הגלובלי, הורדת מכסים וחתימת הסכמי סחר חופשי. מדיניות ההפרטה הביאה לנסיגת המעורבות הממשלתית בכלכלה ולעלייה בכוחם של המעסיקים ובעלי ההון שקיבלו שליטה על חברות ממשלתיות גדולות, שהופרטו. כניסתה של ישראל לשוק הגלובלי והתפתחות תחום התקשורת הביאו גם לעלייה במימון מערכות הבחירות ולתלות של הפוליטיקאים בתרומות.{{הערה|אורי רם, הגלובליזציה של ישראל: מק'וורלד בתל אביב, ג'יהאד בירושלים (תל אביב: רסלינג, 2004), עמ' 38-40}} יחד עם זאת הדעות על קשרי הון ושלטון בישראל חלוקות. לפי ספרו של יורם גבאי קשרי הון-שלטון בישראל פחות דומיננטיים מכיוון שחוק מימון מפלגות מגביל מאוד את גודל התרומה שניתן לתת ולכן פוליטיקאים לא יכולים להסתמך באופן ממשי על בעלי הון ואינם חייבים להם תמורה כלשהי.{{הערה|יורם גבאי, כלכלה פוליטית : בין מראית עין כלכלית למציאות כלכלית (תל- אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009), עמ' 115}} מנגד, עלו מצד גורמים בישראל טענות על קשרים ענפים בין השלטון לבעלי הון.
אחת הטענות הללו עלתה במהלך תהליך השלום של אוסלו בתחילת שנות ה-90. כניסתה של ישראל לשוק הגלובלי יחד עם תחילתו של תהליך השלום הביאו לצמיחה כלכלית כאשר במקביל עם עליית כוחה של קהילת העסקים בישראל הביא את קהילת העסקים למסקנה כי יש ביכולתם להשפיע ולקדם את תהליך השלום. קשריה האישיים והמקצועיים של קהילת העסקים עם יצחק רבין ועם מקבלי החלטות אחרים אפשר לה להכתיב את סדר היום הכלכלי-פוליטי ואף לקדם סדר יום עיתונאי אוהד. אך למרות זאת, כאשר תהליך השלום נקלע לקשיים ב-1996, התגלה כי כוחה של קהילת העסקים היה מוגבל ולמרות עוצמתה ההגמוניה של קהילת עסקים לא התממשה לחלוטין.{{הערה|בן פורת, "עסקים ושלום: עלייתו ונפילתו של המזרח התיכון החדש," עמ' 186}} מהצד השני של המטבע, היה זה החשב הכללי לשעבר, [[ירון זליכה]], שבספרו "הגווארדיה השחורה" תיאר מספר פרשיות שחיתות שקשורות ליחסי הון-שלטון. ביניהן ניתן למנות את ניסיונו של [[אהוד אולמרט]] להטות את המכרז למכירת [[בנק לאומי]] ב-2005 לטובת חברו, איש העסקים האוסטרלי, פרנק לואי כאשר העביר לו מידע פנימי שבעצם נתן ללואי אפשרות לקנות את חלקה של המדינה בבנק במחיר נמוך הרבה יותר משיוויו בשוק ונתן העדפה ברורה ללואי בצורה שהפלתה גורמים אחרים שניגשו למכרז.{{הערה|ירון זליכה, הגווארדיה השחורה (אור יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, 2008), עמ' 244-294.}} מספר פרשיות נקשרו לשמם של האחים יולי וסמי עופר בעיקר בפרשיית השליטה בבז"ן (בתי זיקוק לנפט) כאשר הטענה הייתה כי המדינה הסכימה להחכיר את בז"ן חזרה ל"חברה לישראל" בבעלות האחים עופר במחיר נמוך מאוד ובכך לתת הטבה בשווי מאות מיליונים ללא מכרז לבעלי הון. בפרשה הזאת נטען כי [[יוסי בכר (רואה חשבון)|יוסי בכר]], מי ששימש מנכ"ל משרד האוצר, פעל מאחורי גבו של זליכה ושל שר החוץ נתניהו וניהל משא ומתן עקיף עם האחים עופר. יש לציין כי בכר היה בעברו [[רואה חשבון]] של אחת מחברות הקבוצה של "החברה לישראל".{{הערה|שם, עמ' 48}}
פרשה חמורה נוספת הייתה על התמלוגים של מפעלי ים המלח וכאן נטען כי האחים עופר דיווחו ביודעין על רווח של מאות מיליוני שקלים פחות ממה שהיה בפועל וכך לא העבירו למדינה את התמלוגים המגיעים לה. פרשיות אלה הביאו את העיתונאי מיקי רוזנטל להוציא סרט על קשרי האחים עופר לגורמי שלטון, [[שיטת השקשוקה]], אשר מתאר התנהלות מושחתת של פקידי ממשל בכל הנוגע לאחים עופר. בין השאר החשב הכללי לשעבר, ניר גלעד, אשר מונה ליו"ר "החברה לישראל" ויחסים הדוקים בין גורמי ממשל בכירים לבעלי ההון והעיתונות מה שמביא לקידום האינטרסים של האחים עופר על חשבון הציבור.{{הערה|מיקי רוזנטל, "שיטת השקשוקה" (2008), http://shakshuka-movie.com/}} על רקע פרשיות אלה ופרשיות נוספות של שחיתות וקשרי הון- שלטון הוקמו מספר עמותות בישראל במטרה להילחם בתופעה. המפורסמות מביניהן הן "אומ"ץ" ו[[התנועה לאיכות השלטון]] שפועלת בעיקר דרך פנייה לבג"ץ ואף מעניקה כל שנה את "אות אביר איכות השלטון" לאנשים אשר הצטיינו במלחמה נגד השחיתות.{{הערה|התנועה לאיכות השלטון, " אות אביר השלטון" (2010), http://www.mqg.org.il}} הדרישה להגברת המאמצים למלחמה בתופעה הביאו גם את [[מבקר המדינה]], [[מיכה לינדנשטראוס]], להקים בשנת 2010 ועדת היגוי לבחינת וצמצום קשרים אלה, מתן טובות הנאה, התמודדותם של אנשי עסקים למשרות ציבוריות ורגולציה מפלה לטובת בעלי הון מסוימים. על פי המתווה הוועדה תפעל להטמעת נורמות של מינהל ציבורי תקין בעוד שאת הרגולציה עצמה יבצע משרד מבקר המדינה כאשר בסופו של דבר המטרה היא לבנות מערכת שלטונית נקייה משחיתות ולהחזיר את אמון הציבור בשלטון.{{הערה|צבי זרחיה, "משטרת הטייקונים של מבקר המדינה: הקים ועדה לבחינת יחסי הון-שלטון", דה- מרקר, 11 בינואר 2010. http://www.themarker.com/law/1.559021}}
| |||