סטורן 1 – הבדלי גרסאות

|אתרי שיגור=LC-37 ו-LCו־LC-34, [[נמל החלל קייפ קנוורל|קייפ קנברל]]

|שלבים=2 - 3

משגר הסטורן 1 הסופי היה משגר דו-שלבידו־שלבי, אשר הונע בדלק נוזלי ושקל כ-517כ־517 טון כולל הדלק.{{הערה|שם=report187|1=דו"ח תוכנית אפולו, עמ' 187-188}}

השלב הראשון, ה-Sה־S-I, כלל תשעה מכלי דלק (חמצן נוזלי ו[[קרוסין]]) ושמונה מנועי [[H-1]] שפותחו על ידי רוקטדיין (לימים נרכשו על ידי [[פראט אנד ויטני]]). בגרסה הראשונה, כל מנוע H-1 סיפק 734,000 [[ניוטון (מידה)|קילו ניוטון]] של דחף ובגרסה השנייה כל מנוע סיפק 836,000 קילו ניוטון. בסך הכל, השלב הראשון סיפק 5.87 מגה ניוטון של דחף בגירסתו הראשונה ו-6ו־6.69 מגה ניוטון בשנייה. אורכו של כל מנוע היה 2.18 [[מטר]] וקוטרו 1.68 מטר בצד הצר. חיצונית, לשלב היו שמונה [[סנפיר (כלי)|סנפירים]] והמנועים היו מסודרים כך שארבעה היה במרכז וקבועים, והארבעה הנותרים היו מסביבם. את הארבעה החיצוניים היה ניתן לכוון בשביל לשלוט בכיוון המשגר.{{הערה|שם=report187}}{{הערה|1=Stages to Saturn, עמ' 97}}

השלב השני, ה-Sה־S-IV, הכיל שישה מנועי [[RL-10|RL-10A-3]] ופעל על חמצן נוזלי ומימן נוזלי. כל אחד מהמנועים סיפק דחף של כ-66כ־66.7 קילו ניוטון, והשלב סיפק סך הכל כ-400כ־400 קילו ניוטון של דחף.{{הערה|שם=report187}}

הסטורן 1 יוצר ב[[מרכז טיסות החלל מרשל]], והובל ל[[נמל החלל קייפ קנוורל]], ממנו שוגר, בשנים 1961-1965.{{הערה|{{הצופה||צעד מעשי ראשון לקראת הנחיתה על הירח|1964/02/07|00606}}}}.

ארבעת שיגורי המבחן הראשונים היו שיגורי מבחן רק של השלב הראשון, S-I. כל שיגורי המבחן הללו היו [[טיסה תת-מסלולית|טיסות תת-מסלוליותתת־מסלוליות]] וגובהם המקסימלי היה בין 129 ו-167ו־167 ק"מ. בשלושת השיגורים הראשונים השלב השני והשלישי מולאו ב[[מים]],{{הערה|{{חרות||שולח הטיל הגדול ביותר בעולם|1961/10/29|00112}}}}, כשבשיגור השני והשלישי שוחררו 109,000 [[ליטר]] של מים כחלק מפרויקט "הייוואטר" (Highwater).{{הערה|{{חרות||שוגר בהצלחה הטיל בעל העוצמה הגדולה ביותר בעולם|1962/04/26|00104}}}}. הפרויקט ניסה לבדוק מה יתרחש כאשר כמות גדולה של מים משוחררים ל[[יונוספירה]].{{הערה|1=[http://www.nasa.gov/mission_pages/apollo/missions/Saturn_Test_Flights.html טיסות מבחן הסטורן 1 באתר נאס"א] {{אנגלית}}}}

שני השיגורים הבאים, SA-6 ו-SAו־SA-7 (או A-101 ו-Aו־A-102 בהתאמה), היו טיסות מבחן של [[תאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו|חלליות אפולו]] דמה ומערכות הצלה דמה.{{הערה|{{דבר||ארה"ב שיגרה חללית אפולו|1964/05/29|00108}}}}. חללית הדמה הייתה זהה לאמיתית ב[[מסה]], בנפח, בצורה וב[[מרכז הכובד]]. בשיגור הראשון התרחשה תקלה קלה כאשר אחד משמונה המנועים של השלב הראשון כבה מוקדם, אך המנועים האחרים פעלו יותר כפיצוי כך שהמשימה הצליחה.{{הערה|1=[http://nssdc.gsfc.nasa.gov/nmc/masterCatalog.do?sc=1964-025A פרופיל SA-6 באתר נאס"א] {{אנגלית}}}} המשימה השנייה הייתה כמעט זהה כשהשינוי הגדול ביותר הייתה הוספת מחשב הניתן לתכנות (כך שניתן לשנות בו הגדרות בעת הטיסה עצמה).{{הערה|[http://ntrs.nasa.gov/archive/nasa/casi.ntrs.nasa.gov/19740074283_1974074283.pdf מסמך תוצאות SA-7 של נאס"א] {{אנגלית}}}}

שלושת השיגורים האחרונים (SA-8 עד SA-10 או A-101 עד A-102), בשנת 1965, היו שיגורים בהם נכללו לא רק חלליות דמה אלא גם לווייני פגסוס. הלוויינים נועדו לבדוק את כמות ה[[מטאורואיד]]ים במסלולים שונים סביב כדור הארץ (500 עד 800 קילומטרים) כדי לצבור ידע שיאפשר לטיסות עתידיות לעבור באזורים אלו בבטחה. לכל לוויין פגסוס היו "כנפיים" באורך 29 מטר אשר סיפקו משטח גדול (מעל ל-185ל־185 מטר מרובע) שבו יבדקו פגיעות מטאורואידים. הלוויינים נועדו לעבוד כשנה אך פעלו אף יותר משנתיים לאחר שיגורים.{{הערה|1=[http://www.astronautix.com/craft/pegasus.htm פרופיל לווייני הפגסוס באתר Encyclopedia Astronautica ]{{אנגלית}}}}

*[http://history.nasa.gov/alsj/APSR-JSC-09423.pdf תקציר דו"ח תוכנית אפולו (קובץ גדול)] {{אנגלית}}