משה ברמן – הבדלי גרסאות

האירוע שהביא את המתח בין ברמן לפועלים לשיא כשבוע לאחר מכן (7 בפברואר) היה מותו של אחד הפועלים בחווה, מאיר אינגברמן[[מלריה|,]] ב[[בית חולים]] ב[[טבריה]], לאחר שחלה ב[[מלריה|קדחת]]. עמיתיו הפועלים בחווה ביקשו מברמן עגלה כדי לנסוע לטבריה [[הלוויה|להלוויתו]]. ברמן אישר את הבקשה, מה גם שבאותו יום בשל [[גשם|גשמים]] עזים, לא יצאו הפועלים [[בהמה|והבהמות]] לעבודה. עקב מספרם הרב של המעוניינים להגיע להלוויה, רתמו הפועלים [[סוס (סוג)|סוסים]] לעגלה נוספת. ברמן שזעם על כך שלא ביקשו את אישורו, צעק על הפועלים שנעלבו מהתנהגותו ביום קשה זה, בעוד חברם מוטל מת בטבריה ולכן התירו את הסוסים משתי העגלות ויצאו לטבריה ברגל ולכן הם החמיצו את ההלווייה. כאשר שבו לחווה מאוחר ב[[לילה]], החליטו הפועלים פה אחד לראשונה לתבוע את פיטוריו של ברמן (בשביתה הראשונה ב-1909 הם לא העלו דרישה כזו), שכן להבנתם העלבון שהעליבם ברמן היה כה צורב ועמוק, עד שחשו שאין כל אפשרות להמשיך ולעבוד במחיצתו. הם הודיעו שהחלו ב[[שביתה כללית]], שנודעה כ"שביתה הגדולה", ודרשו מרופין להגיע בדחיפות לחווה. העובדה שבראשם עמד כצנלסון, אדם בעל שיעור קומה, השפיעה על תקיפותם ועקביותם. בהודעתם הוסיפו הפועלים שהם מוכנים לעבד את השדות ולטפל בבעלי החיים בחווה אך ללא פיקוחו של ברמן. אופי השביתה היה חידוש גמור - הפועלים הביעו את מורת רוחם הגמורה מהמנהל אבל הודיעו במקביל על דבקותם בחווה. עם הגיעו לחווה, החל רופין במו"מ מייגע עם ברמן והפועלים שנמשך מספר ימים ובסופו החליט רופין שברמן והפועלים השובתים חייבים לעזוב ולכן הוא פיטר את ברמן כמנהל החווה.. הפועלים ראו בהחלטתו זו הישג שכן הם הצליחו לסלק פקיד גרוע, משפיל ומנצל.<ref>{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה||שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=153-144}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://israelitombstones.blogspot.com/2012/11/25_15.html|הכותב=עודד ישראלי|כותרת=הפועל הצעיר - מצבות מדברות 1950|אתר=israelitombstones.blogspot.com|תאריך=15 בנובמבר 2015}}</ref><ref name=":1" />

 

 

דוד בן גוריון סיכם את השביתה במאמר בעיתון אחדות במרס 1911, כך: