משה ברמן – הבדלי גרסאות

באותו הזמן הציע ברמן תכנית כלכלית מפורטת לעיבוד חקלאי של קרקעות דלייקה בידי פועלים. על פי תכניתו, יקבלו הפועלים שכר יומי קבוע בתוספת חלק כלשהו מרווחי החווה ויורשו גם לחכור דונמים אחדים ולשלם עבורם משכרם היומי. בראש החווה יעמוד אגרונום שיקבל שכר שנתי קבוע. לאחר שיוכיחו את עצמם בעבודה במשך כמה שנים, יתנו לפועלים הלוואה ויאפשרו להם לבנות את בתיהם. כך תהיה לחוכר הזדמנות ללמוד את העבודה ולהוכיח את עצמו לפני שהחלקה והבית יועברו לרשותו. באמצעות העבודה בחווה ילמדו הפועלים כיצד יש לנהל משק ראציונאלי, ירוויחו כסף ובעזרת הלוואות שיקבלו בעתיד יוכלו להתיישב כאיכרים. מטרת ההצעה של ברמן הייתה להוכיח, שהעבודה החקלאית בארץ היא רווחית וכי אף חברות אחרות תלכנה בעקבותיה. על פי חישובי ברמן, הרווח המובטח יהיה 11% מההשקעה. התוכנית שהציע ברמן עוררה ביקורת מצד גורמים רבים, שבהמשך התבררה כביקורת מוצדקת:. זו התייחסה בעיקר התכנוןלתכנון הכלכלי הלקוי וחוסר יכולת של החווה להיות רווחית, שיטת הניהול שצפויה לעורר ויכוחים בין המנהל לפועלים, חוסרוחוסר יכולתה של חברת הכשרת היישוב לעמוד בנטל ההפסדים של החווה.

בפועל, [[קרן קיימת לישראל|הקרן הקיימת]] החכירה בינואר [[1908]] את אדמות דלייקה אום ג'וני לחברת [[הכשרת הישוב]] שהוקמה באותה העת. לאור המלצותיו של ברמן החליטו חברת הכשרת הישוב וארתור רופין להקים במקום חוות לימוד לפועלים. הקמת החווה היתה עבודתו היישובית הראשונה של המשרד הארץ ישראלי שנוסד באביב תרס"ח. אם כן, מטרתה של החווה הייתה להדריך את הפועלים בשנים הראשונות לעבודתם: להרגיל אותם לאקלים ולאדמה וללמד אותם שיטות עבודה מודרניות, לשלם להם שכר כדי שירגישו שותפים ויוכלו בהמשך לרכוש בהמות וזרעים, לחכור או לקנות בתשלומים אדמה וכך יהפכו לאיכרים עצמאיעצמאים. אחד השיקולים לקביעת מיקום החווה היה הימצאותו של ח'אן הרוס חלקית במקום, שמנע את הטורח להשיג רישיון בנייה מהשלטונות. השגת רישיון זה גרמה בדרך כלל לקשיים רבים להתיישבות היהודית ולא תמיד הוכתרה בהצלחה.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=ירושלים|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=37-35}}}}<ref name=":4">{{צ-ספר|מחבר=יעקב גולדשטיין "חצר כנרת", בתוך|שם=הכנרת וסביבתה, בעריכת מוקי בצר, גבריאל ברקאי ואלי שילר|מו"ל=אריאל, ירושלים|שנת הוצאה=1999|עמ=106}}</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1914-1908|מו"ל=עבודת הסמכה, האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=ירושלים, תשרי תשל"ז|עמ=60-28}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_19.6.pdf|הכותב=מרגלית שילה|כותרת=התכניות להקמת חוות-הלימוד החקלאית הציונית הראשונה והביקורת עליהן|אתר=www.ybz.org.il|תאריך=קתדרה 19, אפריל 1981}}</ref>

בינואר [[1908]] ברמן מונה על ידי [[ארתור רופין]], כנציג של חברת [[הכשרת הישוב|הכשרת היישוב,]] לתפקיד מנהל העבודה בחווה. ברמן החל לגייס עובדים לחווה ופנה לפועלים שעבדו במשתלה בלוד בנטיעות של יער הרצל, כי לדבריו עבודתם הוכיחה לו שיש פועלים יהודים שאפשר לסמוך עליהם. הפועלים קיבלו את הצעתו בהתלהבות. ברמן גייס שמונה פועלים לעבודה בדלייקה, שכונו ה"[[קומונה]] מרומני", על שם עיר מוצאם באוקראינה. כלומר, ברמן בחר את המובחרים שבפועלים שהוכיחו את ידיעותיהם וניסיונם בעבדוה חקלאית ביהודה.

עם הגעת הפועלים ל[[מנחמיה|מלחמיה]], המושבה הקרובה ביותר לדלייקה, כינס ועד '[[החורש|החורש']] - ארגון של פועלי הגליל - אספהאסיפה ביבנאל שבה השתתפו כ-40 פועלים. לאחר דיון סוער, החליטו הפועלים, כפשרה בין ההצעות שנדונו, על "בויקוט [חרם] פסיבי" נגד העלייה לאדמות דלייקה. הנימוקים שלהם, שהובאו במכתב ששלחו לרופין, היו אישיותו של האגרונום ברמן - על פי עבודתו בארץ במשך שלוש שנות ישיבתו בה, הם הסיקו שהוא התייחס לכסף ציבורי מתוך קלות דעת . יתר על כן , העובדה שהעסיק פועלים ערבים ביער הרצל, הצביעה, לדעתם, על היעדר הבנתו את השאיפות הלאומיות היהודיתהיהודיות בארץ. אופן עריכתו את תקציב החווה הצביע על אי ידיעתו את תנאי המקום. לדעתם, התנהגות ברמן כ'פקיד' תגרום לכך שאף הפועלים הטובים לא יתמידו בדרכיהם הטובות ואין לצפות שיעשו את מלאכתם נאמנה . הם טענו שהימצאות מנהל טוב ופועלים טובים - כרוכים זה בזה, ובלי האחד אין לצפות לשני. כמו כן הם העלו חשש שהתקציב של חברת [[הכשרת הישוב]], שברמן הכין, שהבטיח רווחים נאים לבעלי המניות כבר בשנה הראשונה, מוגזם - מה שעלול להכשיל את המשרד הארץ ישראלי כבר בצעדיו הראשונים בארץ. בפועל, נראה ששיקול מרכזי בהחלטת אנשי 'החורש' על הטלת ה'בויקוט', היה התחרות בין פועלי הגליל לפועלי יהודה על מקומות עבודה מוגבלים ואולי גם הבעת מורת רוח על כך שהם לא נבחרו לעבוד בחווה. מנגד, הפועלים שברמן קיבל לעבודה טענו שבארץ יש תקופת שפל, כי לאחר הקונגרס הציוני השמיני ב-[[1907]] נפסקה לחלוטין רכישת הקרקעות. כדי לצאת מאווירת היאוש, טענו, צריך לבצע עבודה מעשית ללא דיחוי, בעידודם של ד"ר רופין וד"ר טהון. לדבריהם, אין חשיבות לתקציב ומותר לברמן לתקן את טעותו ואין אגרונומים אחרים בארץ. בנוסף, התחלת העבודה בדלייקה עשויה להביא אחרים לפעול ומתוך העבודה יצמחו אנשים מנוסים יותר. נראה שהפועלים שנבחרו לעבוד בחווה ייחסו חשיבות רבה לעצם הפעולה הלאומית של הקמת התיישבות חדשה והם קיוו שהקמתה של החווה הראשונה תביא בעקבותיה עבודה נוספת.<ref name=":2">{{צ-ספר|מחבר=גרשון גרא, ליקט וערך|שם=חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם|מו"ל=תל אביב, הוצאת גג|שנת הוצאה=תשנ"ו|עמ=47-46}}</ref>

ב-6 ביוני 1908 החל ברמן עם שמונה פועלים בעיבוד הקרקע של דלייקה. הם מצאו במקום [[חאן (מבנה)|חאן]] ערבי הרוס למחצה, מלא זבל, נחשים ועקרבים. הפועלים שיפצו את החאן והקימו במבנה מטבח, חדר אוכל ובית חולים. תנאי החיים במקום היו קשים ביותר: חדר השינה היה על הגג, בחום הלוהט ללא צל ומחסה. התזונה והתנאים הסניטריים הקשים גרמו לקדחת. ערבי דליקה קיבלו את הפועלים בפנים זועפות, שכן הפועלים פגעו בשלטונם הבלתי מוגבל באזור. ברמן שידע ערבית וטורקית ידע כיצד לנהוג בערבים ולשמור על קשרים טובים עם השלטונות וכך הפועלים יכלו להתבסס מעט ולהתקדם בעבודתם. ימים ספורים לאחר עלייתם לקרקע, בחרה הקבוצה לכנות את החווה בשם כנרת.<ref name=":0">{{צ-ספר|מחבר=י. בלוך "מראשית כנרת ודגניה", בתוך|שם=ספר העלייה השנייה|מו"ל=ערוך בידי ברכה חבס, בהשתתפות אליעזר שוחט|שנת הוצאה=תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ז|עמ=406-403}}</ref>

בתקופה הראשונה היחסים בין ברמן לפועלים בחווה היו תקינים. ברמן הביע את תקוותו בפני הפועלים, שהוא יצליח להכשיר בדלייקה פועלים טובים שיוכלו לאחר מכן לנהל משקים למופת. הפועלים עבדו מתוך תחושת סיפוק והרמוניה; הם הזדהו עם עבודתם וחשו שהם שותפים לעבודת היצירה הראשונה של ההסתדרות הציונית בארץ ולחידוש בתחום ה[[התיישבות]] בארץ. הם ראו עצמם שותפים למפעל העם והיו מוכנים ללא היסוס להקריב לכך מכוחם וממרצם. העבודה על קרקע הלאום נראתה בעיני רבים מהם כעבודת קודש. הפועלים נודעו בכל הארץ בשל מסירותם המיוחדת לעבודה. לאחר מספר שבועוותשבועות חתם ברמן על חוזה עם כל פועל לגבי תנאי העסקתו. אף על פי שבתחילת עבודתו נטה לשתף את הפועלים בקבלת החלטות, ברמן שלל את הרעיון להקים ועד פועלים.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=[[מרגלית שילה]]|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=67-61}}}}

המתח בין ברמן לפועלים הגיע לשיא בסוף קיץ תרס"ט, כאשר ערימות התבואה היו על הגורן והתעורר חשש שהגשם הצפוי ירטיב את התבואה. ברמן שיגר שליח לכפר הקרוב והביא קבוצת ערבים לעבודה. זו היתה הסיבה המיידית להחלטת הפועלים בחווה להכריז בסוף [[אוקטובר]] 1909 על שביתה . עפ"י גירסה נוספת, השביתה פרצה על רקע רצונו של ברמן להחתים את הפועלים על חוזה חדש, שנועד לאפשר לברמן להעסיק ערבים בחווה, כאשר הפועלים מסכימים לכך מראש. בכל מקרה, [[ארתור רופין|רופין]] הוזמן על ידי ברמן לחווה, כדי לפתור את הסכסוך, אך הוא הגיע לחווה לאחר כשבועיים. בינתיים, השביתה הסתיימה לאחר 4ארבעה ימים בפיוס בין הצדדים, אבל שמונת הפועלים, אנשי קומונת [[רומני (עיר)|רומני]], שהיו ממייסדי החווה, עזבו ועברו ל[[חדרה|חדרה,]] כדי להמשיך את עבודתם השיתופית.<ref>{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=143-132}}</ref><ref name=":0" /> ההיסטוריון [[יעקב גולדשטיין]] כתב ששביתה זו פרצה בגלל הסתירה בין תפיסתם של העולים בעלייה השניה לבין תפיסתו של ברמן. הפועלים האידיאולוגיםהאידיאולוגיים גיבשו תפיסה של "כיבוש העבודה" ויצירת מעמד פועלים יהודי בעל תחושת שליחות חברתית ולאומית. מנגד, ברמן גיבש תפיסה פרגמטית, שעיקרה הצלחת החווה מבחינה משקית ולכן העסיק פועלים ערבים בחווה - מהלך שהפועלים התנגדו לו בתוקף. <ref name=":4" />