נישואים בישראל – הבדלי גרסאות

עם הזמן התפתחו מספר מוסדות חלופיים שבאו לאפשר לאנשים הנמנעים מחתונה רבנית, או שאינם כשירים להינשא ברבנות, מעמד של זוג נשוי או מעמד דומה לו. החתונה בחוץ לארץ, ובמיוחד ב[[קפריסין]] וב[[פראג]], הפכה לפתרון זמין ונוח לישראלים רבים. כן גילו עורכי הדין כי ב[[פרגוואי]] אין כל צורך בנוכחות במדינה או בזיקה כלשהי אליה על מנת להינשא בה כדין, ו"[[נישואי פרגוואי]]" או "נישואים באמצעות הדואר" הפכו אף הם לטקס מוכר. ממחקר שנערך בנושא{{הערה|1= נורית דוברין, "נישואים של ישראלים בחו"ל וחלקם של עולי ברית המועצות לשעבר בתופעה" '''מגמות''' מד (3), 2006, עמ' 477-506.}} עולה כי בשנת 2000 נישאו בחו"ל כ-8,100 ישראלים, המהווים כ-9.5% מכלל הישראלים שנישאו באותה שנה. 41% מהישראלים שנישאו בחו"ל באותה שנה עשו זאת בקפריסין, והאחרים ב[[חבר המדינות]], ב[[ארצות הברית]] ובמדינות אחרות. חלק קטן מאותם ישראלים נישאו לבני זוג שאינם ישראלים, או כאלה הגרים בישראל אבל אינם רשומים ב[[רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול|מרשם האוכלוסין]]. כ-42% מהישראלים שנישאו בחו"ל בשנת 2000 היו [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים|העולים מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים]] (פי 6 ממשקלם בקרב היהודים הנישאים בישראל). שליש מהם אינם מסווגים לפי דת על פי הגדרת משרד הפנים, ולכן נבצר מהם (ומבני זוגם היהודים, במקרה שישנם) להינשא בתחומי ישראל. למעלה מ-1,200 יהודים ילידי ישראל ויהודיות ילידות ישראל נישאו זה לזו בחו"ל בשנת 2000, ולפחות חלקם עשו זאת מתוך בחירה. על אף שמרבית היהודים הנישאים בחו"ל הם רווקים, ישנה נטייה חזקה יותר של גרושים להינשא בחו"ל. גילם של הנישאים בחו"ל גבוה יותר מזה של אלה הנישאים בישראל.

 

 

מתוך המתח המובנה שבין מערכת המשפט הישראלית הכללית, ובראשה בית המשפט העליון, ובין מערכת בתי הדין הרבניים, שכלל הציבור היהודי בישראל, גם זה שאינו שומר מצוות, הוכפף אליה בענייני נישואים וגירושים, נחקקו חוקים שבאו לנסות ולהתאים את המערכת הרבנית לנורמות מקובלות של שוויון האישה. החשוב ביניהם הוא [[חוק שיווי זכויות האישה]], תשי"א-1951, שהביא לפסילת [[נורמה|נורמות]] רבות המפלות נשים שהיו נהוגות בבתי דין דתיים, מוסלמים ויהודים כאחד. עם זאת חוק זה קובע במפורש שאין הוא פוגע בדיני איסור והיתר בענייני נישואים וגירושים.