פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין שינוי בגודל, לפני שנתיים
מ
בוט החלפות: בן-גוריון
 
ב-31 בינואר 1922 העלתה 'הבימה' את הבכורה העברית של "הדיבוק", במשכנה דאז בתיאטרון סקרטריובה במוסקבה. זה היה המחזה השלישי שהעלתה הבימה, לאחר "נשף בראשית" ו"היהודי הנצחי". גם הפקה זו הפכה להצלחה גדולה, בקרב המבקרים לא פחות מאשר עם הקהל.{{הערה|Richard Evans. '''Experimental Theatre: From Stanislavsky to Peter Brook'''. Routledge, 1989. עמ' 37.}} [[חנה רובינא]], שקיבלה את התפקיד זמן קצר לפני כן לאחר שהמיועדת, שושנה אביבית, נטשה את התיאטרון, גילמה את לאה. [[נחום צמח]] הופיע כעזריאל, ומרים אליאס (שהוחלפה לאחר מכן בשלמה צבי ובשחקנים אחרים) שיחקה את חנן. המחזה הועלה בדיוק שלוש-מאות פעמים בברית המועצות: מאתיים-תשעים-ושתיים במוסקבה ושמונה בלנינגרד.{{הערה|יהושע א. גלבוע. '''לשון עומדת על נפשה: תרבות עברית בברית-המועצות'''. ספריית פועלים, 1977. עמ' 174.}}
במהלך ביקורו במוסקבה ב-1923, צפה [[דוד בן-גוריון]] בהצגה בעברית, וזו הותירה בו רושם עז. לאחר שצפה במערכה השנייה, ובה ריקוד הקבצנים, כתב: "אני הלום, נרעש, לא יודע נפשי". למחרת חזר לראות את ההצגה שוב. הוא נפגש עם השחקנים ושמע מהם על געגועיהם לארץ ישראל.{{הערה|אניטה שפירא, '''בן -גוריון: דמותו של מנהיג''', עמ' 66-65.}}
ב-18 בינואר 1926, בהופעת הסיום של התיאטרון לפני שעזבה 'הבימה' את ברית המועצות, בוצע "בין שני עולמות" במוסקבה על ידה בפעם האחרונה.{{הערה|איבנוב, עמ' 156.}} לאחר מכן יצאה 'הבימה' לסיבוב הופעות בינלאומי שארך כשנה וחצי, והציגה את 'הדיבוק' באירופה ובארצות הברית. מל גורדון כתב "רק בברלין זכה 'הדיבוק' לעידוד מהקהל המתבולל והלא-יהודי... גם בניו יורק, מרכזו הדמוגרפי של העולם היהודי, היה זה כישלון מסחרי... ההפקות בלשון הזרה בלבלו את הצופים, יהודים ושאינם כאחד."{{הערה|שם=גור}}