קרב אום-כתף – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הגהה |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1\2"ם\3 |
||
שורה 63:
*[[חטיבה 14]] - חטיבת שריון במילואים עם טנקי [[M51 שרמן|סופר שרמן]], בפיקוד סא"ל [[מרדכי ציפורי]]. החטיבה כללה שני גדודי טנקים ושני גדודי חרמ"ש.
*גדוד 63 - גדוד טנקים סדיר (צנטוריון) מ[[חטיבה 14]], בפיקוד סא"ל [[נתן ניר]]. הכוח תוגבר בפלוגת סיור מתוגברת במחלקת טנקים (AMX-13) ובפלוגת הנדסה.
*[[חטיבה 99]] - חטיבת [[חיל רגלים|חי"ר]] בפיקוד אל"
*[[חטיבה 226 | חטיבה 80]] - חטיבת [[צנחן|צנחנים]] במילואים בפיקוד סא"ל [[דני מט]]. החטיבה כללה שני גדודי צנחנים.
*"כוח א-ב" - כוח בפיקוד אל"
*שישה גדודי [[ארטילריה]] מצוידים בתותחי [[הוביצר]] 105 מ"מ ו-155 מ"מ בפיקוד סא"ל [[יעקב עקנין]]
*גדוד [[חיל הנדסה]] אוגדתי בפיקוד סא"ל זאב לבנון.
שורה 106:
לאחר רדת החשיכה, החלה חטיבת החי"ר בפיקוד יקותיאל אדם בתנועה רגלית צפונה אל תוך שטח הדיונות וביצעה איגוף שמטרתו הייתה הגעה בהפתעה אל המימד הצר של מתחם התעלות של אום-כתף. כיוון הדיונות באזור האיגוף אינו אחיד ועובדה זו היקשתה על ההליכה ועל הניווט. את בעיית הניווט סייעו לפתור כוחות הארטילריה שירו כל כמה דקות פגזי זרחן על פאתי היעד המצרי, אולם ההליכה בחגור מלא בשטח הדיונות דרשה מאמץ פיזי עילאי מהחיילים הסדירים ובמיוחד מחיילי המילואים שהשתתפו באיגוף שאורכו היה 8 קילומטרים. האימונים הגופניים שערכו היחידות הצה"ליות בתקופת ההמתנה סייעו במידה מסוימת לכוח המאגף לעמוד במשימה של הגעת כל הכוח, בזמן קצוב, אל הנקודה שיועדה לו.
כשהתמקמו שלושת כוחות המשנה של חטיבת החי"ר מצפון לתעלות שעליהם היה לתקוף, בשעה 22:40, פתחו ששה גדודי התותחים הצה"ליים בהרעשה ארטילרית כבדה על היעד המצרי. ההרעשה שנמשכה כחצי שעה ונורו בה כ-4,000 פגזים, הייתה החזקה ביותר שביצע חיל התותחנים עד אז. מלבד מטרת הריכוך שבהרעשה שתוכננה בקפידה טרם היציאה לקרב, הייתה לכוח התוקף גם מטרה ליצור אפקט מוראלי שישבור את רוחם של חיילי כוח המגן המבוצרים בתעלות המבוטנות. בהגיע הכוח המאגף אל כ-150 מטר מצפון לתעלות, הוא נתגלה על ידי הכוח המצרי ונפתחה גם עליו הפגזה ארטילרית כבדה. בשל השטח החולי, האפקט של ההפגזה המצרית לא היה רב, אולם ההפגזות המצרית והישראלית, שגם פגזיה נפלו בקרבת הכוח המסתער, אילצו את אל"
הלחימה בתעלות התנהלה בהצלחה מבחינת הכוח הישראלי, שהיה מתואם בינו ובין עצמו לגבי קצב ההתקדמות בתעלות השונות ובין הארטילריה הישראלית שניהלה, לראשונה בתולדותיה, נוהל של [[מסך אש מתגלגל]], [[תורת לחימה]] שעוצבה רק לאחר [[מלחמת יום הכיפורים]] אך בוצעה למעשה כבר בקרב אום-כתף. גדודי הנח"ל הסדירים ניצלו את ההרעשה הכבדה והפתיעו בתחילה את החיילים המצריים שהיו בקצה הצפוני של התעלות, אולם בשלב מאוחר יותר של הקרב התעשתו החיילים המצרים ובקטעים מסוימים בתעלות התפתחה לחימה קשה מטווחים קצרים ביותר תוך שימוש גם ב[[כידון|כידונים]] ו[[סכין|בסכינים]]. אחד הכוחות הישראלים אף טעה ונכנס לתעלת קשר שהובילה אותו לתעלה שבה נלחם הגדוד הישראלי השכן. רק בזכות השימוש ב[[נצנץ|נצנצים]] (השימוש בנצנצים נועד, בין היתר, לסמן לכוחות השריון את מיקום המתחם ובכך להקל את הירי בלילה{{הערה|עיתון "במחנה", 18 במאי 1997(גיליון 30 שנה למלחמת ששת הימים), עמ' 45}}), שהיו בצבע שונה לכל גדוד, נמנע מצב של פגיעה מ[[אש כוחותינו]] בין הכוחות הישראלים. כוח הנח"ל אף הצליח לשבות קולונל מצרי שהיה מפקד היעד המבוצר והתמקם בבונקר בתעלה המרכזית. המפקד המצרי שנשבה ביקש מסוללותיו סיוע ארטילרי וביקש כי ירו למטרות בחלק הצפוני של התעלות שהיו כבר בשליטה ישראלית.
|