חילונים – הבדלי גרסאות

ה[[מראנוס]] וה[[אנוסים]] בספרד – שקיימו קודם אורח חיים יהודי נסתר במסווה רשמי של נצרות קתולית – היוו מבחינה מסוימת גורם חלוצי בתהליכי ה[[חילון]] העולמיים. בתקופה בה האמונה הייתה המגדיר החברתי המכריע, הם טשטשו את ההבדלים החדים בין היהדות והנצרות ונעו ביניהן.{{הערה|ראו למשל: Yirmiyahu Yovel, The Other Within: The Marranos : Split Identity and Emerging Modernity, Princeton University Press, 2009. עמ' 354-358.}} [[ברוך שפינוזה]], אבי ה[[פנתאיזם]], מילא תפקיד מרכזי בערעור שלטון הדת באירופה, אך המסר שלו היה כלל-אנושי, לא יהודי: ללא התורה שתגדיר אותם, היה משוכנע שהיהודים יחדלו להתקיים כקבוצה, תוצאה שאף ראה כרצויה.{{הערה|Steven Bayme, Jewish Arguments and Counterarguments: Essays and Addresses, KTAV Publishing House, 2002. עמ' 172-173; Steven Nadler, A Book Forged in Hell: Spinoza's Scandalous Treatise and the Birth of the Secular Age, Princeton University Press, 2011. עמ' 166-168.}} בשלהי המאה ה-18, כשהשילובבוטלה בין[[הקהילה היחלשותהיהודית|האוטונומיה הקהילתית של היהודים]] יחד עם יתר ה[[קורפורציה|קורפורציות]] החברתיות בידי המדינה הריכוזית העולה, במקביל להיחלשות האמונה בכלהדתית; שדרותהן החברההחשיבות לשלילתוההכרה האוטונומיהשייחסו הקהילתיתהנוצרים יצרליהודים אתכעם משברהנבחר-לשעבר, גם אם מושפלים, והן המסד הפנימי של הזהות היהודיהיהודית המאפייןעד אתאותה התקופהעת נחלשו אם לא התפוגגו כליל. אז החלה לעלות [[השאלה היהודית]] המודרנית לגבי מעמדה, החלוזהותה והגדרתה של הקבוצה בעולם שהשתנה מן היסוד. אינטלקטואלים יהודים החלו לנסות לגבש מענה סדור לבעייתם. [[אלעזר בן-דוד]], [[שאול אשר]] ו[[פרץ בר]], מהקיצוניים בין אנשי [[תנועת ההשכלה]], הציעו לצמצם את הדת למעט יותר מ[[דאיזם]] ([[דוד פרידלנדר]] הטיף בגלוי לזניחתה המוחלטת ולהתבוללות). אבל גם טיעוניהם שלהם נשענו על הנחת ה[[התגלות]] האלוהית,{{הערה|על נקודה זו ראו במיוחד: Alan T. Levenson, Roger C. Klein, An Introduction to Modern Jewish Thinkers: From Spinoza to Soloveitchik, Rowman & Littlefield, 2006. עמ' 121.}} בכפוף לפרשנות שכלתנית ככל שתהיה, ונימוקם היה שציווי הבורא הטהור הושחת וסולף במשך השנים. בעשורים שלאחר מכן נאבקו [[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסים]] ו[[רפורמים]] על אופיה ותוכנה של ההתגלות השמימית ועל מהות [[בחירת עם ישראל]]. רבים מ[[חכמת ישראל|חלוצי מדעי היהדות]], כמו [[יום-טוב ליפמן צונץ]] ו[[מוריץ שטיינשניידר]], רחקו מאמונה אבל עניינם בנושא היה אקדמי טהור. הם סירבו להפנות את תחום עיסוקם להתמודדות עם הבעיות המודרניות ואף בזו לכך, כשהם משוכנעים שהיהדות נידונה לכליה בעידן החדש, ותפקידם לתעד את מורשתה למען חוקרי העתיד. לטענת ידידו [[גוטהולד וייל]], העיר שטיינשניידר פעם: {{ציטוטון|משימתנו היחידה היא להביא את שרידי גוויית היהדות לקבורה נאותה.}}{{הערה|[[מיכאל מאיר]], Judaism Within Modernity: Essays on Jewish History and Religion, Wayne State University Press, 2001. עמ' 134; הציטוט במקור מ: גוטהולד וייל, "מוריץ שטיינשניידר",[[יידישה רונדשאו]], 8 בפברואר 1907, [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/cm/periodical/pageview/2661353 עמ' 54].}} רבים במערב הוסיפו להזדהות כיהודים תוך הפגנת [[ניכור]] ואדישות כלפי האמונה לתוכה נולדו או כל אחת אחרת, אך אלה היו תופעות חד-דוריות. ילדיהם התנצרו כמעט תמיד.{{הערה|שם=סרנה|Jonathan D. Sarna, [http://www.bjpa.org/Publications/details.cfm?PublicationID=12088 The Rise, Fall, and Rebirth of Secular Judaism], Center for Cultural Judaism, 2007. }}