הבדלים בין גרסאות בדף "תולדות מלחמת העצמאות (ספר)"

התקופה הנסקרת בכרך זה היא: מיום 15 בינואר 1948, כאשר הטייס [[עזר ויצמן]], יחד עם ארבעה טייסים אחרים, הטיל אספקה לגוש עציון ועד ליום 1 באפריל 1948 כאשר חיילים בריטים ירו לעבר בתי היהודים ב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] של ירושלים. במשך כל התקופה נמשכת "מלחמת הדרכים" לירושלים וליישובי הדרום בעיר. מפורטת המערכה על [[טירת צבי]] שסיכומה היה "הרושם על הסביבה, גם על היהודים וגם על הערבים - כביר". לתקופה זו כוללים מפתחות הספר: 800 שמות אישים, 500 שמות מקומות, 900 נושאים ו-1,100 מקורות מידע.
 
הפרק הראשון זועק את גורל ה[[ל"ה]] וכותרתו "הפצועים הולכים למוות". הוא מנתח את מה שהתרחש ורואה באירוע את כל מרכיבי ה[[טרגדיה]] הקלאסית: קטסטרופה שאין מפלט ממנה, קרב חסר סיכוי, טוהר נשק עד אבסורד, חטא ה[[היבריס]] - גאווה המתגרה בגורל, כישלון קטן המוביל לכישלון גדול. הוא מסכם: ב[[מלחמת העצמאות]] היו פרשיות גבורה עם סממנים טרגיים, בפרשת הל"ה נמסכו כולם. ההגנה נטלה יוזמה והחליטה על 35 פעולות תגמול כנקמה על רצח הל"ה. אחת מהן מתוארתהמתוארת בספר היא ההתקפה על הכפר הערבי "סעסע".
 
הפרק השני מתמקד בנושא הספר: "הפלישה הראשונה". מדינות ערב לא יכולות לפלוש לארץ כל עוד ה[[בריטניה|בריטים]] מצויים בה. הכוח היחידי שהיה ברשות ערביי ארץ ישראל היה ה[[שבאב]] - צעירים שלא התמסדו מבחינה כלכלית, מגיל 16 עד 40. מבצעי הגיוס נכשלו. שרות הידיעות של ההגנה השיג כי כנופיות לא גדולות חדרו לארץ ומאות מתאמנים בבסיסי צבא ההצלה בסוריה. האימון כלל גם ירי מ[[תותח|תותחים]]. פאוזי קאוקג'י בדק האם הערבים המקומיים מסוגלים לספק מזון לצבא של 20,000 חיילים. היעד של צבא ההצלה היה "להשאיר את מעמדה הסופי של ארץ ישראל פתוח למשחקי הכוחות של הבין-ערבי". ב-28 בינואר דיווח הש"י כי חדרו לארץ 1,200 לוחמים מצבא ההצלה. בן-גוריון אינו מזלזל בהם וטוען שאלו חטיבות צבאיות. עדכון הנתונים העלה את אומדן הלוחמים ל-17,000.
'''
שגרירות ארצות הברית ב[[דמשק]] ערה למתרחש ובעקבות זאת היא מגיעמגיעה למסקנה "הקמת המדינה אינה אפשרית". מסכם אורי מילשטיין "השפעתו של צבא ההצלה הייתה רבה יותר מכוחו הממשי אבל את המטרה, לבטל את הקמת המדינה בלי התערבות הצבאות הערבים הסדירים " קרובה להשגה.'''
 
בוצעו שורה של פיצוצי מכוניות תופת על ידי היהודים: ב"סאריה" - [[יפו]], ליד [[שער יפו]] בירושלים, בעיר התחתית של [[חיפה]] ובמלון "סמיראמיס" ב[[קטמון]]. הפעולה האחרונה שהייתה של ההגנה, עוררה את רוגזו של דוד בן-גוריון והוא התנצל עליה בפני הנציב העליון. וכתגובה, מכוניות תופת ערביות מתפוצצות בירושלים: בית [[פלסטיין פוסט]], ב[[הפיגוע ברחוב בן יהודה (1948)|רחוב בן יהודה]] ובחצר [[המוסדות הלאומיים]].
הספר מתאר את הלוגיסטיקה של המלחמה ואת מערכת הפיננסים המלווה אותה. נשק מיוצר בארץ לסוגיו, רכישת נשק ממדינות חוץ מתבצעת באופן שוטף, כולל תחבולות אין ספור, שנועדו להתגבר על האמברגו האמריקאי. העסקה הצ'כית מסוכמת. מסכם מילשטיין: "הרכש העיד על היוזמה וכושר האלתור של ההגנה". פרק מיוחד במינו דן "מגש הכסף (כסף ממש) וספסרי העת" - אספקט שאינו מחמיא בשעת מלחמה.
 
פרק מיוחד מוקדש לשאלת ירושלים. היהודים ראו בה את סמל שיבת ציון, ראשי היישוב השלימו עם הבינאום שלה. תשומת לב מיוחדת ניתנה לאיוש תפקידים בעיר. נעשו בה מבצעים צבאיים והעיר הוכנה למצור. "בן-גוריון חשש מהתמוטטות יהודי ירושלים. הוא חשש שכניעתם עלולה למנוע את הקמת המדינה היהודית". מכאן המאמץ הרב שהושקע על שמירת הקשר לעיר. הרובע היהודי החזיק מעמד. הספר מסיים בתיאור סיום תפקידןתפקידם של ארגוני האצ"ל והלח"י.
 
==כרך רביעי: ממשבר להכרעה==
משתמש אלמוני