מדינת האפיפיור – הבדלי גרסאות

בחירתו של [[פיוס התשיעי]] ב-[[16 ביוני]] [[1846]] שנחשב ליברל ותומך באיחוד איטליה התקבלה בהתלהבות. פיוס כינס ברומא את מועצת המדינה, שלראשונה בתולדותיה הייתה מורכבת מנציגים נבחרים של המחוזות השונים (אם כי ל[[חבר הקרדינלים]] הייתה זכות [[וטו]] על החלטות המועצה), הקים ממשלה רשמית שכללה בתחילה אנשי כמורה בלבד, והציע לממלכות טוסקנה וסרדיניה לאחד את גביית המכס. הליברלים דרשו שיתוף של האזרחים בממשלה ואכן מרד שפרץ אילץ את האפיפיור למנות ממשלה של אזרחים ובה היה כומר אחד בלבד. ב-[[14 במרץ]] [[1848]] פיטר [[פרנץ יוזף]], קיסר אוסטריה]] את [[הנסיך מטרניך]] בעקבות מהומות ב[[וינה|ווינה]] והאיטלקים החליטו לנצל את ההזדמנות כדי לפרוק את עולה של אוסטריה והתקוממו. הכול ציפו שהאפיפיור התומך באיחוד איטליה יצטרף למלחמה לשחרור איטליה, אלא שב-29 באפריל 1848 פרסם האפיפיור [[אנציקליקה]] ובה הודיע כי לעולם לא ישתכנע להשתתף במלחמה כנגד מעצמה קתולית כדוגמת אוסטריה וכי הוא לא יקבל על עצמו לעולם את ראשות הקונפדרציה האיטלקית. התגובה הזועמת לא אחרה לבוא. מציני העלה את הדרישה שרומא תהפוך לרפובליקה. פרצה מרידה ברומא ופיוס נאלץ להימלט ב-[[24 בנובמבר]] כשהוא מחופש, לעיר גַאֶטה שבממלכת נאפולי לשהות בחסות המלך פרדיננדו השני. בינתיים התהפך הגלגל - [[קרלו אלברטו, מלך סרדיניה]] כשל בניסיונו לאחד את האיטלקים תחת שלטונו כשהובס שוב ושוב על יד האוסטרים ובראשם מרשל [[יוזף רדצקי פון רדץ|רדצקי]] ולאחר התבוסה ב[[קרב נובארה]] (23 במרץ 1849) התפטר והעביר את המלוכה לבנו [[ויטוריו אמנואלה השני]]. הרפובליקנים ברומא נאלצו לעמוד הן בפני צבא אוסטרי מצפון הן בפני הצבא של פרדיננדו מלך נאפולי מדרום (שתמך באפיפיור הגולה) והן בפני איום חדש. נשיא צרפת הנבחר [[לואי נפוליאון]] קיבל בקשות מהאפיפיור הגולה לסיוע והחליט להיענות להן כצעד שנועד להשיג את תמיכת השמרנים בצרפת כהכנה למטרתו האמיתית להיבחר כקיסר. לואי נפוליאון שלח בהסכמת האספה המכוננת ב[[פריז]] חיל משלוח צרפתי, שצר על רומא וכבש אותה ב-[[2 ביולי]] [[1849]]. האפיפיור חזר לעיר ב-12 באפריל 1850 ושב למשול במדינה. שׂבע מרורים, החליט האפיפיור פיוס התשיעי לבטל את הממשל החוקתי של 1846 בטענה כי השארת החוקה נוגדת את האינטרסים החיוניים של המדינה ואת חוקי הכנסייה.

באותה שנה החלה התקוממות ב[[סיציליה]] נגד מלך [[ממלכתפרנצ'סקו שתיהשני, מלך הסיציליות|שתי הסיציליות]] [[פרנצ'סקו השני]], שהיה מ[[בית בורבון]] הצרפתי. [[ג'וזפה גריבלדי]] הפליג [[מסע האלף|בראש כוח בן אלף מתנדבים]] לסייע להתקוממות; המורדים הצטרפו לכוח ותוך חודשיים כבשו את כל האי. גריבלדי חצה את [[מצר מסינה]] אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנאפולי, אך לא היו יכולים להתמודד מול צבאו הסדיר של מלך נאפולי. לשם כך בא לעזרתו [[ויטוריו אמנואלה השני]], מלך פיימונטה. בדרכו לנאפולי, ליד אנקונה בירת מחוז [[מארקה]], גבר צבאו ב-[[18 בספטמבר]] [[1860]] על צבאו של האפיפיור אשר ניסה לעצור את התקדמותו. חודשיים אחר־כך החליטו תושבי מחוז מארקה במשאל עם על סיפוח מרצון לממלכת סרדיניה-פיימונטה. למרות התנגדותו העיקשת, נאלץ פרנצ'סקו מלך נאפולי להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת [[גרילה]]. ב-[[13 במרץ]] [[1861]] הכריז ויטוריו אמנואלה מלך פיימונטה על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.