מדינת האפיפיור – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 113:
בתקופה שלאחר קונגרס וינה הונהגו במדינת האפיפיור מספר רפורמות בתחומי החקיקה, הכלכלה והמיסוי, ובוטלו זכויות היתר של גופים ואישים מסוימים. אבל השלטון נשאר אבסולוטי ולאוכלוסייה המקומית לא ניתן בו ייצוג. רעיונות לאומניים וליברליים שמקורם במהפכה הצרפתית אשר נקלטו באיטליה כתוצאה משלטון הצרפתים בה, גרמו לתסיסה כנגד השלטון הכנסייתי האבסולוטי במדינת האפיפיור. תסיסה זו התבטאה במרידות ובפעולות טרור של מחתרות כמו ה[[קרבונארי|קרבונרים]]. התגובה של האפיפיורים הייתה הגברת הדיכוי המשטרתי והטלת צנזורה שרק חיזקה את הקרבונרים והמתנגדים הליברלים. עם מותו של האפיפיור [[פיוס השביעי]] ב-[[1830]] פרצה מרידה בבולוניה. בהנהגתו של [[ג'וזפה מציני]], מייסד התנועה המהפכנית "איטליה הצעירה" (Giovane Italia), התכנסו נציגים בבולוניה ב-[[1831]] כפרלמנט של המחוזות המאוחדים על מנת להקים ממשל רפובליקני ולבחור ממשלה זמנית. האפיפיור החדש [[גרגוריוס השישה עשר]] ביקש את עזרת אוסטריה והצבא האוסטרי השתלט על בולוניה, מודנה ופרמה. עם עזיבת הצבא פרצו מיד מהומות חדשות בבולוניה והאפיפיור ביקש שוב את סיועם של האוסטרים, אשר כבשו את בולוניה שוב ונשארו בה הפעם עד [[1838]]. במקביל השתלט הצבא הצרפתי על אנקונה. בניגוד להבטחותיו מתקופת טרום בחירתו לליברליזציה בשלטון, התמיד גרגוריוס במדיניות הריאקציונרית של קודמיו, והתסיסה הפוליטית שבראשה עמד מציני כנגד ממשל הכנסייה הלכה וגברה.
בחירתו של [[פיוס התשיעי]] ב-[[16 ביוני]] [[1846]] שנחשב ליברל ותומך באיחוד איטליה התקבלה בהתלהבות. פיוס כינס ברומא את מועצת המדינה, שלראשונה בתולדותיה הייתה מורכבת מנציגים נבחרים של המחוזות השונים (אם כי ל[[חבר הקרדינלים]] הייתה זכות [[וטו]] על החלטות המועצה), הקים ממשלה רשמית שכללה בתחילה אנשי כמורה בלבד, והציע לממלכות טוסקנה וסרדיניה לאחד את גביית המכס. הליברלים דרשו שיתוף של האזרחים בממשלה ואכן מרד שפרץ אילץ את האפיפיור למנות ממשלה של אזרחים ובה היה כומר אחד בלבד. ב-[[14 במרץ]] [[1848]] פיטר [[פרנץ יוזף
[[קובץ:Giuseppe Garibaldi (1866).jpg|שמאל|ממוזער|150px|ג'וזפה גריבלדי]]
שיתוף הפעולה בין האוסטרים לצרפתים באיטליה היה זמני. ביולי [[1859]] הצליח ראש ממשלת [[ממלכת סרדיניה|סרדיניה-פיימונטה]] [[קמילו דה קאבור]], תומך נלהב ב[[איחוד איטליה]], לשכנע את [[נפוליאון השלישי]] קיסר [[צרפת]] לכרות ברית כנגד האוסטרים. באותה שנה הביסו הכוחות המשולבים של צרפת ופיימונטה את הצבא האוסטרי במגנטה וב[[קרב סולפרינו|סולפרינו]]. בהסכם שחתם נפוליאון השלישי עם פרנץ יוזף קיסר אוסטריה הועברה [[לומברדיה]] לידי פיימונטה, אך אזור [[ונטו]] נותר בידי האוסטרים. כמו כן נקבע כי תקום [[קונפדרציה]] של מדינות איטליה (ובהן ונטו האוסטרית) ובראשה יעמוד האפיפיור. חלק זה בהסכם לא התממש. ב-[[1860]] הצביעו תושבי [[טוסקנה]], [[מודנה]] ו[[פארמה]], שהשתייכו למדינת האפיפיור, על סיפוח מרצון לפיימונטה. [[ניס]] ו[[סבויה]] הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך. האפיפיור לא הסכים לוותר מרצון על שטחים אלה והודיע על נידוי והחרמת ויטוריו אמנואלה מלך פיימונטה ואלה התומכים בו, וכמו כן הכריז על הקמת צבא מתנדבים שילחמו להחזרת השטחים שאבדו.
באותה שנה החלה התקוממות ב[[סיציליה]] נגד
ב-[[1866]] התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של [[פרוסיה]] במלחמתה נגד אוסטריה. משניצחה פרוסיה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כישלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה רצה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה מעשי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. שנה אחר־כך ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם ב-[[3 בנובמבר]] [[1867]] במנטנה, צפונית מזרחית לרומא, בתבוסה לצבא האפיפיור ולחיל משלוח צרפתי. חיל־מצב צרפתי נשאר ברומא ומנע את סיפוחה לממלכת איטליה. ב-[[20 בספטמבר]] [[1870]], לאחר שחיל המצב הצרפתי התפנה כתוצאה מתבוסת הצרפתים ב[[מלחמת פרוסיה צרפת]], נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא. משאל עם אישר את סיפוח רומא לאיטליה וב-[[30 ביוני]] [[1871]] נקבעה רומא כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.
|