עקיבא אזולאי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
סקריפט החלפות (קריית, וועד, אלכסנדר, –), {{תמונה להחלפה}}
שורה 3:
|תאריך לידה=1913
|תאריך פטירה=1984
|תמונה=[[קובץ:Akiva Azoulay.jpg|250px]]{{תמונה להחלפה}}
|מקום לידה=יפו
|מקום קבורה=הר המנוחות, ירושלים
שורה 10:
|מפלגה פוליטית=[[מפלגת העבודה הישראלית]]
}}
'''עקיבא (משה אבנר) אזולאי''' ([[1913]] - [[1984]]) היה איש ציבור ישראלי, פעיל ארגון [[ההגנה]], מראשוני ה[[נוטרות|נוטרים]] בירושלים, סגן [[ראש עירייה|ראש העיר]], סגן יו"ר [[המועצה הדתית]] ונשיא [[ועד העדה המערבית בירושלים]].
 
==ביוגרפיה==
נולד ב[[יפו]] בשנת 1913 כ[[בן זקונים]] לסוליקה ולרב דוד אזולאי, שהיה [[מקובל]] ורבה הראשי של העדה ביפו, מצאצאי [[החיד"א]].
 
מצד אמו היה בן למשפחת אמזלג מ[[מרקש]] שב[[מרוקו]], ומצד אביו היה בן למשפחת רבנים [[ספרד|ספרדית]]ית שהגיעה למרוקו עם [[גירוש ספרד]], ומשם הגיעו בהמשך חלק מבני המשפחה לישראל. סבו, הרב משה אזולאי, יליד ישראל שהיה אחד מצאצאיו של החיד"א, יצא בשליחות כ[[שד"ר]] למרוקו והחליט להישאר בה ולהינשא לאשה מקומית. בנו מנישואים אלו היה הרב דוד, אביו של עקיבא.
 
הוריו הגיעו עם משפחתם לישראל בעלייה של יהודי מרוקו בשנת [[1906]], וכשנולד, היה אביו בן 89 ואמו בת 25. שמו שניתן לו בלידתו היה משה, אולם לאחר שחלה ב[[חזרת (מחלה)|חזרת]] ומצבו היה אנוש, הוחלף שמו לאבנר, והבריא. בגיל שנה חלה שוב, ואביו לקח אותו לקברו של [[רבי עקיבא]], אז הוחלף שמו לעקיבא.
 
בשנת [[1914]], עם פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]], גורש עם בני משפחתו למצרים בשל היותם נתינים זרים. בתקופה זו התגוררו במעברה ב[[אלכסנדריה|אלכנסדריהאלכסנדריה]], שם החל ללמוד ב[[תלמוד תורה]] (כותאב). עם סיום המלחמה חזר עם משפחתו לישראל בשנת [[1919]], ולאחר תקופה עברה המשפחה להתגורר ב[[שכונת המוגרבים|רובע המוגרבים]] שבעיר העתיקה, שם החל ללמוד בתלמוד תורה וב[[ישיבה]] של העדה הספרדית.
 
בשנת [[1921]] [[יתמות|התייתם]] מאביו, ובגיל 13 עזב את לימודיו כדי לסייע לאמו בפרנסה. הוא עסק בתיקון [[פרימוס|פרימוסים]]ים ו[[פטיפון|פטיפונים]], וכן ניסה לעסוק ב[[נגרות]]. במקביל התגייס לארגון ההגנה, שהיה אז ב[[מחתרת]], ותפקידו היה לשמור על ביטחון השכונה. לאחר [[מאורעות תרפ"ט]] פונו משפחות העיר העתיקה ל[[בית הספר למל]], ששימש כ[[מחנה פליטים]]. כשהסתמנה רגיעה, ליווה פליט שהיה בבית הספר אל ביתו שבעיר העתיקה, כדי להביא ממנו חפצים אל המחנה המאולתר. באמצע הדרך הותקפו על ידי ערבי מקומי, ואזולאי נעץ בו מסמר כהתגוננות. בשל המקרה היה מבוקש על ידי ערביי המקום, ואמו הבריחה אותו למרוקו, שם שהה במשך כשנה. עם חזרתו לישראל בשנת [[1929]] חזר שוב לשורות ארגון ההגנה, בו שימש כקשר, ולקח חלק רב בפעילות ההגנה על העיר. במקביל החל לשמש כ[[שרברב]] באזור ירושלים, מ[[יריחו]] ועד [[שכם]], והצליח בתקופה זו להשיג מידע מודיעיני, ועסק גם ברכישת [[כלי נשק]].
 
בשנת [[1932]] נישא לאסתר חרוש, ובשנת [[1936]] התגייס לנוטרות כדי להגן על היישובים העבריים בירושלים, ונמנה עם ראשוני השומרים בעיר. רוב פעילותו כשומר התרכזה סביב ערביי העיר, ולאחר שרכש את אמונם, כינוהו "אבו דאוד", "מוגרבי" ו"איבן אל ערב".
שורה 33:
בתקופות פעילותו באספקת המים לירושלים, קיבל סיוע רב מתושבי [[אבו גוש]], והם עמדו איתו בקשר הדוק, תוך כדי שעבדו איתו תחת הפגזות כשהם מסכנים את חייהם.
 
במלחמת השחרור שימש כסגן מפקד אזור ג' בירושלים ואחראי על חזית שבע, שכללה את השכונות גבעת שאול, קריתקריית משה, הפועל המזרחי, וחרבת אל חממה (הר הרצל).
 
בשנת [[1950]] החל לשמש כחבר וועד עובדי עיריית ירושלים, ולאחר מכן כיושב ראש ועד עובדי העירייה, עד לשנת 1969. במסגרת תפקידיו אלו פעל להגביר את המאמצים המשותפים לפיתוחה ולשגשוגה של ירושלים.
שורה 47:
כשפרץ סכסוך ב[[מועצה דתית|מועצה הדתית]] בירושלים, מונה מטעם העירייה ליישב את הסכסוך, ובהמשך אף שימש כסגן יושב ראש המועצה הדתית. כן שימש כנשיא ועד העדה המערבית, ובמסגרת פעילותו בוועד יצר קשר עם אישים בארץ ובחו׳׳ל כדי שיסייעו ויתרמו לביסוס העדה.
 
בשנת [[1975]] נבחר לשמש כסגן נשיא הוועד הפועל של התנועה העולמית של יוצאי צפון אפריקה. בשנה זו נבחר לשמש גם כיו"ר הועדההוועדה למען השוטר בירושלים.
 
על פעילותו הציבורית קיבל את התואר "עמית הכבוד של התנועה הציונית העולמית", ואת תואר "יקיר ההסתדרות".