אדמו"ר – הבדלי גרסאות

'''אדמו"ר''' ('''אד'''וננו '''מ'''ורנו ו'''ר'''בנו), המכונה גם '''רבי''' ובמקור '''הצדיק''', הוא המנהיג הרוחני ב[[תנועת החסידות]]. כיום משמשים רוב האדמו"רים כראשיהן של [[חצר חסידית|חצרות ממוסדות]]. מרכזיותם היא מעיקריה של שיטה זו, ומעוגנת בתפישתה הקבלית. החסידים אמורים לציית ולהיות נאמנים להם לחלוטין, הנהגה המכונה "[[דבקות בצדיק]]" או "התבטלות לצדיק" בספרות הפנימית. התואר אדמו"ר, ששימש ככינוי כבוד כללי עוד לפני ראשית התנועה, נעשה עם הזמן למזוהה כמעט בלעדית עם צדיקיה. בישראל הוא רווח בשימוש תדיר. באירופה, ובהמשך בארצות הברית, "רבי" הוא המקבילה המוכרת יותר.{{הערה|,Jacques Gutwirth, '''The Rebirth of Hasidism: From 1945 to the Present Day''', Odile Jacob, 2004. עמ' 7.}}

 

הופעת החסידות ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] נבעה מיוזמתם של ה[[בעש"ט]] ובעיקר ממשיכי דרכו לחדול מהעיסוק החשאי ב[[קבלה]] ולבסס דגם של הנהגה ציבורית על שימוש בה עבור הכלל. לשיטתם, אמנם רק יחידי סגולה היו מסוגלים להגיע למצב של "דבקות", התייחדות מיסטית עם האלוהי, אך המון העם הפשוט יכול היה להתקרב לכך על ידי כך היצמדות לאותם צדיקים. אלה היו מסוגלים גם לסייע להולכים אחריהם על ידי הורדת שפע מהעולמות העליונים. הפצה פומבית ועממית זו של רעיונותיהם הקבליים – הצדיק נועד לחלץ את [[קבלת האר"י|הניצוצות השבויים בקליפות ולתקן את העולם]], לרדת למדרגת החוטאים כדי להעלותם משם וכיוצא בזה – הבדילה בין ראשי החסידות לדגם הטיפוסי של המקובל הנסתר בעבר. המושג המרכזי של התנועה הפך להיות הצדיק המתעלה לדבקות ומשפיע רווחה על קהלו. [[רחל אליאור]] ראתה בביסוסה סביב מנהיגיה אלה מענה לצורך לפשט את רעיונותיה הרוחניים הסבוכים, שהיו נהירים רק לקהל מצומצם ומלומד, עבור השכבות העממיות שבקרבן פשטה: הצדיק, שרוב פעולתו הייתה בעולמות העליונים ושימש מעין גשר בין הספירות הגבוהות למרחב הגשמי, היה יישום חי של תורת החסידות.{{הערה|רחל אליאור, [http://pluto.huji.ac.il/~mselio/yesod-42-sci.pdf "יש ואין - דפוסי יסוד במחשבה החסידית"], משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' [[אפרים גוטליב]] (בעריכת מ' אורון וע' גולדרייך), ירושלים מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 71-72.}} [[יעקב יוסף מפולנאה]] היה הראשון לעצב את רעיון הצדיק, ו[[אלימלך מליז'נסק]] המשיך בכך בכתביו. הראשון שכונה "צדיק" במובן זה הוא כנראה [[יחיאל מיכל מזלוטשוב]], עם מותו ב-1781. מנהיגי התנועה הואשמו על ידי הממסד הרבני של ימיהם בשימוש בלתי-מרוסן בתורות אזוטריות עבור ההמונים הנבערים ובסטיות שונות מההלכה; הם, מצדם, ביקרו מקובלים מן הסוג הישן, שהסתגרו בד' אמותיהם וסירבו להפוך את משלח ידם לנושא ציבורי, כמו [[הגר"א]]:{{הערה|Glenn Dynner, '''Men of Silk:, The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society''', Oxford University Press, 2006. עמ' 7–11. להלן: '''דיינר'''. הציטוט מצוואת הריב"ש.}}

 

שליטתו של הצדיק בחיי חסידיו ומעמדו הבכיר פורשו כנדיבות באמת ובתמים וויתור על התעלות כדי לרדת לחיי החומר לטובת אנשי קהילתו. אלימלך מליז'נסק כתב על כך ב"[[נועם אלימלך]]": {{ציטוטון|וה' יתברך מלמד לצדיק שלא זה בלבד יעשה לקשר עצמו בשבעה רועים (מדרגה גבוהה) רק יקשר עצמו בכללות ישראל גם כן, אך זאת בלתי אפשר לקשר עצמו בכללות ישראל ובשבעה רועים בבת אחת כי בעת שהוא מקשר עצמו בכללות ישראל צריך לירד ולהטות עצמו מדרגתו העליונה.}}{{הערה|דיינר, עמ' 10. ציטוט מנועם אלימלך עמ' עא א.}}

 

בתחילת הדרך, כמומלץ בכתבי מייסדי התנועה, הועברה האדמו"רות למתאים ביותר מבין תלמידי הצדיק הנפטר. בראשית המאה ה-19 החלו החצרות החסידיות להתמסד כשושלות, שראשיהן ביססו את תביעתם להנהגה על ייחוס אבות, בעיקר ישירות לבעש"ט. הראשון שעשה זאת היה כנראה [[ברוך ממז'יבוז']], שטען לסמכות מתוקף קרבתו לסבו. הליך ירושה נערך לאחר פטירת [[מנחם נחום מצ'רנוביל]] ב-1787. עליונות הייחוס הופגנה ב[[חב"ד|ליובאוויטש]] עם מות מייסדם ב-1813; לאחר מאבק בין תלמידו הבולט [[אהרן מסטרשלה]] לבנו [[דובער שניאורי]], ניצח השני והמשרה נותרה חזקה משפחתית מאז ועד למות [[מנחם מנדל שניאורסון]] ב-1994. משנות ה-20 של המאה ה-19 הפך עקרון הירושה למקובל כמעט ללא יוצא מן הכלל ברוב מזרח אירופה, למעט [[פולין הקונגרסאית]] בה הוסיפו לדבוק בהליך בחירה על ידי המעגל הפנימי של החצרות. זה דעך לטובת השושלתיות רק החל משנות ה-60.{{הערה|דיינר, עמ' 115-120.}} הפיכת האדמו"רות לירושה חפפה את ההתמסדות של החסידויות לחצרות מאורגנות, מגמה שהתלוו אליה שמרנות גוברת ודגש מופחת על העיסוק בתורה המיסטית של הזרם: מושגים מימיו המוקדמים, כמו העלאת מחשבות זרות (טמאות) בתפילה כדי לזקק את הניצוץ שבהן, נדחקו לשוליים ואף גונו. [[מרטין בובר]] ואחרים כמוהו שהחזיקו בתפישה רומנטית של החסידות המוקדמת ראו בכך דעיכה והתאבנות של התנועה, למרות שרוב החוקרים ציינו כי בתקופה זו היא הגיעה לשיא השפעתה ועוצמתה ולא פסקו בה תופעות של התחדשות רוחנית.{{הערה|[[בנימין בראון]], [https://www.academia.edu/9612489/Hasidism_Without_Romanticism_-_Mendel_Piekarzs_Path_in_the_Study_of_Hasidism Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism], עמ' 455-457.{{כ}}[http://www.encyclopedia.com/article-1G2-2587508506/asidism.html Hasidism] ב[[אנציקלופדיה יודאיקה]], מהדורת 2007.}}

 

לאחר פטירת הרבי התרחשו לעתים חיכוכים חריפים בין אוהדי יורשיו. במקרים רבים התפצלו התומכים, כפי שקרה ב[[חסידות תולדות אהרן]] ו[[חסידות סאטמר]]. יש חסידויות בהן הקדימו תרופה למכה וכל אחד מהבנים החפץ בכך מקים לעצמו חצר. המינוי הוא לכל ימי חייו, גם אם מחמת מחלה הצדיק אינו מסוגל יותר לתפקד. במקרה כזה, המנהיג בפועל של החצר עשוי להיות היורש המיועד או אחד מנאמני המכהן. לעתים היה הבן היורש צעיר במיוחד ומונה על אף גילו. כאלה נודעו בשם [[ינוקא]].

 

הנהגתו של האדמו"ר את חסידיו ודבקותם בו מתבטאת בדברים רבים. אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם היה צעיר בימים. הסופר [[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]] שבא מרקע חסידי, סיפר שאחד מהעניינים שהפריעו לו ביותר הוא שצדיק צעיר שאל "איך ה[[יראת שמים]] שלך?" את זקן תלמידי החכמים שבחבורה. מראשית ימיה נהגו החברים בתנועה לעלות לרגל לבתי הצדיקים כדי לשהות במחיצתם. צורה נפוצה של דרך זו היא עריכת סעודות שבת חגיגיות ומרובות משתתפים - "[[טיש]]ים", מהמילה בגרמנית/יידיש לשולחן - בהן האדמו"רים נושאים דברי תורה ואנשיהם שרים זמירות. כמו כן, הם מחלקים שיריים ממאכליהם, הנחשבים אצל החסידים כבעלי סגולה. דגם נוסף שהתפתח מההתחלה היה ה[[קוויטל|פדיון]], ששימש כיסוד הכלכלי של החצרות; החברים בהן שלחו או הגישו לצדיק פתקא ('קוויטל') עם בקשות שונות, לרוב בנוסף לפדיון כספי. מלבד פדיונות ותרומות מאנשיהם היו לאדמו"רים, שלא קיבלו לרוב שכר מהקהילות בהן חיו, הכנסות מועטות כמו מס השחיטה שגבו השוחטים שפעלו בהשגחתם. חלקם, כמו [[ישראל מרוז'ין]], נזקקו לכסף רב כדי לקיים חיי פאר שכללו בניית ארמונות מאובזרים. גם כיום נוהגים חסידים להתייעץ עם ראשי החצרות בכל ענייניהם. {{עוגן|משבק}}אחד התפקידים הבולטים בחצרות חסידיות הוא תפקיד המשב"ק (ב[[ראשי תיבות]]: "משמש בקודש"). הוא משמש אישית את האדמו"ר בצרכיו הפרטיים - מנקיון הבית, בישול ועוד. לעתים ישנם כמה [[גבאי]]ם, ורק הראשי מכונה משב"ק; או לחלופין, גבאים מספר מכונים משמשים בקודש.