המאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←הממשל האזרחי: חבל לקלקל את מה שכבר היה תקין |
←הממשל האזרחי: תיקון טעות הקלדה תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד |
||
שורה 12:
===הממשל האזרחי===
בספטמבר 1920, לאחר כינון הממשל האזרחי בראשות [[הנציב העליון]] [[הרברט סמואל]], הוכרז על פתיחת משרדי הרישום ופורסמה "פקודת העברת הקרקעות", שבמטרה להבטיח את האינטרסים של מחזיקי הקרקעות ולמנוע [[ספקולציה (כלכלה)|ספקולציה]] בקרקעות, קבעה שכל עסקת מקרקעין חייבת לקבל הסכמה כתובה של הממשל, שתינתן רק אם הקונה ימלא את התנאים הבאים: הוא חייב להיות תושב ארץ ישראל; הוא לא יוכל לרכוש קרקע בשווי העולה על 3,000 לירות מצריות או ששטחה עולה על 300 דונם (אדמה חקלאית)/ 30 דונם (קרקע עירונית); בכוונתו לעבד או לפתח אותה מיד. בנוסף על שלושת הסעיפים הללו, הסכמת הממשל תינתן רק אם "נוכח לדעת לשביעות-רצונו, שהבעלים המוכר את הקרקע, אם היא ברשותו, או האריס המחזיק בקרקע, כאשר היא מוחכרת, ישמור לעצמו באזור או במקום אחר, קרקע שדי בה לפרנסת משפחתו".{{הערה|שם=ממהומות למרידה 127}}
ראשי האגודות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל עסקו בשלב זה בשאלת הקרקע רק כבעלי קרקעות ולא מבחינה פוליטית, ולכן דווקא הביעו את אי-שביעות רצונם מפקודת הקרקעות, שהגבילה את זכותם למכור קרקע שהיא רכושם ואף טענו כי הפקודה נחקקה כדי להוריד את מחירי הקרקעות
איסור השלטונות הצבאיים על עסקאות מקרקעין בתקופת השלטון הצבאי גרם לכך שהנושא לא בלט במאבק [[התנועה הלאומית הפלסטינית]] החדשה, וב[[הקונגרס הערבי-פלסטיני|וועידות הלאומיות]] השלישית והרביעית (
===שנות ה-20===
|