אופרה גרמנית – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Opera-Vienna-Austria-2005.jpg|ממוזער|שמאל|250px|האופרה של וינה]]

{{תקציר פורטל|מוזיקה קלאסית}}

{{תקציר פורטל|גרמניה}}

 

מבט אחד בשמות "מוצרט", "בטהובן", "ובר", "שנברג" ו"ברג" מספיק כדי להדגים את חשיבותה והשפעתה הרבה של האופרה הגרמנית על התרבות האירופית כולה. עדות לכך הוא גם מספרם הגדול של [[בית אופרה|בתי אופרה]], בייחוד בגרמניה, שם כמעט בכל עיר גדולה יש [[תיאטרון]] משלה להפקת יצירות כאלה, לצד אירועים אופראיים בעלי שם עולמי, כמו [[פסטיבל זלצבורג]].

==תקופת הבארוק==

===הולדת האופרה הגרמנית===

האופרה הראשונה בעולם הייתה "דפנה" של [[יאקופו פרי]], שהועלתה ב[[פירנצה]] ב-[[1598]]. שלושים שנה אחר כך יצר [[היינריך שיץ]] את האופרה הראשונה בשפה הגרמנית, כאשר הלחין את התרגום לגרמנית של המשורר [[מרטין אופיץ]] לליברית של "דפנה". המוזיקה ל"דפנה" של שיץ אבדה מאז, והפרטים שהגיעו לידינו על ההצגה מעורפלים וחלקיים, אבל ידוע שהאופרה נכתבה לרגל נישואיו של הלנדגראף גאורג השני מהסן-דרמשטדט לנסיכה סופיה אליאונורה מסקסוניה, שנערכו בטורגאו בשנת 1627. כמו ב[[איטליה]], פטרוני האופרה הראשונים בגרמניה ובאוסטריה היו בני משפחות המלוכה והאצולה, שנטו להעדיף מלחינים ו[[זמר]]ים מדרום ל[[הרי האלפים]] - בין השאר משום שהמוזיקה האיטלקית (והתרבות האיטלקית בכלל) נתפסה כמעודנת ואינטלקטואלית יותר, ולפיכך הולמת יותר את חצרות האצולה בצפון אירופה. [[אנטוניו צ'סטי]] זכה שם להצלחה גדולה במיוחד, כשהציג את האקסטראוואגנצה האופראית הכבירה Il pomo d'oro (תפוח הזהב) בפני החצר הקיסרית ב[[וינה|ווינה]] ב-1668.

 

התפתחות חשובה אחרת הייתה ייסוד ה- Theater am Gänsemarkt ("תיאטרון על שוק-האווזים") ב[[המבורג]] בשנת 1678, שנועד לבני המעמד הבינוני בעיר, אשר העדיפו אופרה בלשונם הם. בית האופרה החדש נפתח בהצגת "האדם שנברא, חטא ונשפט" (Der erschaffene, gefallene und aufgerichtete Mensch) של [[יוהאן תיילה]], המבוססת על סיפור [[אדם וחווה]]; אך המלחין שקנה לו עם הזמן מעמד של שליטה בתיאטרון היה [[ריינהרדט קייזר]], מלחין פורה ביותר, שכתב יותר ממאה אופרות, שישים מהן עבור התיאטרון בהמבורג. תחילה עסקו כל היצירות שהוצגו בהמבורג בנושאים דתיים, כדי שלא לפתוח פתח לביקורת על מוסריות התיאטרון מצד שלטונות הכנסייה, אבל קייזר, וכן אחרים כמו [[יוהאן מאתזון]], הרחיבו את טווח הנושאים וכללו בהם גם חומר [[היסטוריה|היסטורי]] ו[[מיתולוגיה|מיתולוגי]]. קייזר שאב לצרכיו ממסורות אופראיות זרות, ודוגמה לכך הם הבלטים, שכלל באופרות שלו על פי המסורת הצרפתית של [[ז'אן-בטיסט לולי|לולי]]. ה[[רצ'יטטיב]]ים באופרות שלו היו תמיד בגרמנית, כדי שהקהל יוכל לעקוב אחר העלילה, אבל החל באופרה "קלאודיוס" ([[1703]]) הוא כלל [[אריה (מוזיקה)|אריות]] ב[[איטליה|איטלקית]]; הללו היו כתובות בסגנון הווירטואוזי יותר של האופרה האיטלקית (ובעיקר ה[[ונציה|וונציאנית]]), ואיפשרו לסולנים להפגין לראווה טכניקה קולית עתירת סלסולים ומפוארת.

[[קובץ:Pietro_Metastasio.jpg|ממוזער|100px|פייטרו מטאסטאזיו]]

סימן ההיכר של סגנון המבורג היה האקלקטיות. "אורפיאוס" ([[1726]]) של [[גיאורג פיליפ טלמן|טלמן]]{{הערה|1=טלמן, גם הוא מלחין פורה, החל להאפיל על קייזר כמלחין האופרה הראשון במעלה בהמבורג משנת [[1717]]}} כוללת אריות באיטלקית לטקסטים שנלקחו מאופרות מפורסמות של [[גיאורג פרידריך הנדל|הנדל]] (שכבר יצא לו שם כמלחין דגול של אופרה סריה), ולצידן פרקי מקהלה בצרפתית לטקסטים ששימשו במקור את לולי. עם זאת, האופרה האיטלקית המשיכה לשלוט ביד רמה. הנדל עצמו, שנולד וגדל בגרמניה, כתב ארבע אופרות בהמבורג בראשית הקריירה שלו, אך עד מהרה עבר לכתוב אופרה סריה באיטליה וב[[אנגליה]].{{הערה|1=רק אחת מהאופרות בגרמנית של הנדל, "אלמירה", שרדה במצב טוב יחסית}} האופרה של המבורג כללה גם דמויות קומיות (באופרה "הקרנבל בוונציה" משנת [[1707]] הן דוברות בניב המקומי של [[סקסוניה התחתית]]), בניגוד בולט לסגנון החדש וה"גבוה" של ה[[אופרה סריה]] כפי שהגדיר אותו [[פייטרו מטאסטאזיו]]. ב-1738 פשט התיאטרון ההמבורגי את הרגל וכוכבה של האופרה הרצינית בגרמנית דעך למשך עשרות השנים הבאות.{{הערה|1=On the Hamburg opera, ''Oxford Illustrated History of Opera'' pp.32,77-79; ''A Short History of Opera'', section on Keiser, p.176ff.; ''Viking Opera Guide'' articles on Keiser, Mattheson and Telemann; booklet notes to the recording of Keiser's opera ''Croesus'' by René Jacobs.}}

 

 

כיוון שלא זכתה לחסות חצרות האצולה, נאלצה האופרה הגרמנית לפנות אל הקהל הרחב כדי לשרוד. פירושו של דבר היה שלהקות תיאטרון נאלצו לנדוד מעיר לעיר. ה[[זינגשפיל]] היה לצורה הפופולרית ביותר של האופרה הגרמנית, בייחוד בידי המלחין [[יוהאן אדם הילר]]. העיבוד של הילר משנת 1766 לזינגשפיל "הנשים שהשתנו" (Die verwandelten Weiber) היה ציון דרך בתולדות הסוגה, אם כי היצירה המפורסמת ביותר שלו היא "הציד" (Die Jagd) משנת 1770. הזינגשפילה הללו היו [[קומדיה|קומדיות]] ששילבו דיאלוג מדובר ושירה, בדומה לסוגות הקרובות של ה'''באלאד אופרה''' ב[[אנגליה]] וה'''אופרה קומיק''' ב[[צרפת]]. הזינגשפילה, שכרכו יחדיו במקרים רבים עלילות סנטימנטליות ומוזיקה פשוטה שבפשוטות, לא יכלו להתחרות באופרות סריה של אותם ימים בתחכום אמנותי; עם זאת, בשלהי [[המאה ה-18]] יופיע מלחין, שישנה מצב זה מן היסוד: [[וולפגנג אמדאוס מוצרט]].{{הערה|1=''Man and Music: the Classical Era'' ed. Neal Zaslaw(Macmillan, 1989), pp.242-247, 258-260;''Oxford Illustrated History of Opera'' pp.58-63, 98-103. Articles on Hasse, Graun and Hiller in ''Viking Opera Guide''.}}

 

==הזינגשפילה של מוצרט==

 

==בטהובן ופידליו==

גדול המלחינים הגרמנים בדור הבא, [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]], ניצל את התערובת החדשנית שהופיעה ב"חליל הקסם", שילוב של [[קומדיה]] עממית עם כובד ראש, באופרה היחידה שלו, [[פידליו]], סיפורה של רעיה נאמנה המצילה את בעלה ממאסר פוליטי. השנים שלאחר [[המהפכה הצרפתית]] של [[1789]] היו מן הסוערות ביותר בתולדות [[אירופה]]. ב"פידליו" ביקש בטהובן לבטא את האידאלים של המהפכה: חירות, שוויון ואחווה. עוד שאב השראה מיצירות צרפתיות בנות זמנו, בעיקר "[[אופרת מילוט|אופרות המילוט]]" של [[לואיג'י כרוביני]] (גם הלברית היא תרגום לגרמנית של טקסט צרפתי מאת ז'אן-ניקולא בּוּיִי). יש רגליים לטענה שבטהובן לא היה מלחין אופרות מטבעו, ואף כי ביצוע הבכורה של "פידליו" היה ב-1805, הרי רק ב-1814 הוא השלים את הגרסה הסופית. אף על פי כן, "פידליו" נחשבת בעיני רבים ל[[יצירת מופת]], והיא אחת היצירות העיקריות ברפרטואר הגרמני.{{הערה|1=Article on ''Fidelio'' by David Cairns in ''The Viking Opera Guide''.}}

 

==ובר והרומנטיקנים המוקדמים==

[[קובץ:Der Freischütz um 1822.jpg|ממוזער|שמאל|250px|סצנה מתוך הפקה של "הקלע החופשי", בסביבות 1822]]

פריצת דרך חשובה בתולדות האופרה הגרמנית הרומנטית הייתה '''הקלע החופשי''' של [[קרל מריה פון ובר]], שהצגת הבכורה שלה הייתה בברלין ב-18 ביוני 1821. ובר התרעם על השליטה ללא מצרים של האופרות האיטלקיות של [[ג'ואקינו רוסיני|רוסיני]] באירופה, ורצה לבסס סגנון אופרה גרמני ייחודי. הוא חיפש השראה בשירי עם גרמניים ובפולקלור גרמני; "הקלע החופשי", ללברית מאת פרידריך קינד, מבוססת על ה-Gespensterbuch ("ספר הרוחות") של אפל ולאון, ועוסקת בצלף הכורת ברית עם השטן. כשרונו המיוחד של ובר היה יכולתו המרשימה ליצור אווירה באמצעות צבע [[תזמורת]]י. ממש מן התיבות הראשונות של הפתיחה משרה המוזיקה אווירה קסומה, שנועדה לעורר במאזינים את זכר יערות העד הקדמוניים של גרמניה. נקודת השיא של האופרה היא הסצנה בערוץ הזאבים, שבה הגיבור מקס חותם את העסקה עם השטן. "הקלע החופשי" הייתה פופולרית ביותר, לא רק בגרמניה אלא ברחבי [[אירופה]].

 

{{ערך מורחב|ריכרד וגנר}}

[[קובץ:tristan.jpg|ממוזער|שמאל|300px|"טריסטן ואיזולדה", וגנר, מערכה שנייה. איור מאת פרדיננד לקה.]]

ריכרד וגנר היה אחד המלחינים המהפכניים והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות המוזיקה, וחידושיו חוללו מהפכה לא רק באופרה הגרמנית, אלא במוזיקה מכל הסוגים, באירופה כולה ואף מעבר לה. וגנר פיתח בהדרגה תפיסה חדשה של אופרה כ-[[גזאמטקונסטוורק|Gesamtkunstwerk]]

("יצירת אמנות שלמה"): מיזוג של [[מוזיקה]], [[שירה]] ו[[ציור]]. ניסוייו הראשונים היו נאמנים לדוגמאות שהעמידו ובר ("[[הפיות]]") ו[[ג'אקומו מאיירבר]] ("[[ריאנצי|רִיֶינְצִי]]"), אבל את ההשפעה המעצבת החשובה ביותר קיבל וגנר מן ה[[סימפוניה|סימפוניות]] של [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]]. וגנר גרס שהקריירה שלו כ[[משורר]] החלה באמת ובתמים עם [[ההולנדי המעופף (אופרה)|ההולנדי המעופף]] (1843). יחד עם שתי היצירות שנכתבו אחריה, [[טנהויזר]] ו[[לוהנגרין (אופרה)|לוהנגרין]], היא מתוארת כ"פסגת האופרה הגרמנית הרומנטית".{{הערה|1=''Oxford Illustrated'' p.220.}}

 

[[קובץ:Strauss3.jpg|שמאל|ממוזער|100px|ריכרד שטראוס]]

 

[[ריכרד שטראוס]] היה נתון במידה משמעותית להשפעת וגנר, על אף מאמצי אביו למנוע זאת. כשהיה בן 17 הוא לא התרשם מ"טנהויזר", "לוהנגרין" ו"זיגפריד", אבל הוקסם בתכלית משלוש האופרות האחרות של מחזור הטבעת ומ[[טריסטן ואיזולדה]]. אף כי בשנות הקריירה הראשונות שלו הוא נודע יותר ב[[פואמה סימפונית|פואמות הסימפוניות]] שלו, הרי ש"סאלומה" (1905) ו"אלקטרה" (1907) ביססו עד מהרה את שמו כמלחין האופרות הראשון במעלה של גרמניה. שתי האופרות האלה מתחו את המוזיקה הטונאלית עד קצה גבול היכולת. המוזיקה עתירת הכרומאטיות משופעת [[דיסוננס]]ים צורמים ו[[הרמוניה|הרמוניות]] לא פתורות. אלה, יחד עם הנושאים מעוררי החלחלה, בישרו את ה[[אקספרסיוניזם]] במוזיקה. "אלקטרה" גם ציינה את ראשית יחסי העבודה של שטראוס עם ה[[משורר]] וה[[מחזאי]] האוסטרי החשוב [[הוגו פון הופמנסתאל]], שעתיד היה לכתוב עוד חמש ליבריות עבור המלחין.

[[קובץ:Hofmannsthal 1893.jpg|שמאל|ממוזער|100px|הוגו פון הופמנסתאל בגיל 19]]

ב"אביר הוורד" ב-1910 פנה שטראוס לכיוון מוצרט ועולם ה[[ואלס]] הוינאי, לצד עולמו של וגנר. מבקרי מוזיקה חדשנים האשימו אותו ב"בגידה", אבל "אביר הוורד" נחלה הצלחה כבירה בקרב מאזינים רחבי העולם. שטראוס המשיך להתעלם מן המבקרים שבאופנה ויצר את תערובת הפארסה וה[[טרגדיה]] ב"אריאדנה בנאקסוס", ה[[אלגוריה]] המורכבת של "האישה ללא צל", הדרמות המשפחתיות של "אינטרמצו" ו"אראבלה", והאופרות ה[[מיתולוגיה|מיתולוגיות]] "הלנה המצרית" ו"דפנה". שטראוס נפרד לשלום מן הבימה המוזיקלית ב"קפריצ'ו" מ-1942, "יצירה קונבנציונלית" הבוחנת את הקשר בין מילים למוזיקה באופרה.{{הערה|1=Article on Strauss in ''Viking''.}}

 

==יומה הגדול של האופרטה==

[[קובץ:Bundesarchiv B 145 Bild-F001502-0008, Düsseldorf, Opernhaus.jpg|ממוזער|מתוך הפקה של "העטלף" בדיסלדורף, 1954.]]

בשלהי [[המאה ה-19]] צברה צורה חדשה, קלילה יותר, של האופרה, האופרטה, פופולריות בווינה. האופרטות הצטיינו בנעימות קליטות ומושכות לב, בעלילות קומיות (וקלות-דעת, במקרים רבים) ובדיאלוג מדובר בין קטעי המוזיקה. האופרטה הווינאית הושפעה מאופנת האופרטות ה[[צרפת]]יות של [[ז'אק אופנבאך]]; Das Pensionat ("הפנימייה") של [[פרנץ פון סופה]] (1860) נחשבת לאופרטה החשובה הראשונה בשפה הגרמנית, אבל כדוגמה לסוגה עולה עליה בהרבה בפרסום "העטלף" (1874) של [[יוהאן שטראוס (הבן)|יוהאן שטראוס]]. "[[האלמנה העליזה]]" של [[פרנץ להאר]] (1905) הייתה גם היא [[להיט]] גדול. בין שאר המלחינים שיצרו בסגנון זה נמנים '''אוסקר שטראוס''' ו'''זיגמונד רומברג'''.{{הערה|1=''Viking Opera Guide'' articles on Suppé, Johann Strauss and Lehár.}}

 

[[פאול הינדמית]] החל את הקריירה האופראית שלו ביצירות קצרות ושערורייתיות כמו Mörder, Hoffnung der Frauen ("רוצחים, תקוות הנשים") לפני שפנה לעבר סגנונו של באך, כמוהו כבוזוני. הינדמית ראה ב"נאו-קלאסיציזם" בהשראת באך דרך לרסן את הגודש של הרומנטיקה המאוחרת. "קרדיאק" (1925) הייתה יצירתו הראשונה במגמה זו. הינדמית גם גילה עניין בהצגת חיי התקופה על בימת האופרות שלו (תפיסה שנקראה "Zeitoper", "אופרת הזמן") כמו [[ארנסט קרנק]], ש-Jonny spielt auf שלו מציבה [[כנר]] [[ג'אז]] כגיבור. [[קורט וייל]] שיקף את החיים ב[[רפובליקת ויימאר|גרמניה של ויימאר]] בדרך גלויה יותר מבחינה פוליטית. היצירה המפורסמת ביותר שיצר בשיתוף פעולה עם [[ברטולד ברכט]], [[אופרה בגרוש]] (1928), הייתה גם שערורייה וגם הצלחה קופתית יוצאת מן הכלל, אם כי מבחינות רבות היא יותר [[מחזמר]] מאשר אופרה של ממש.

[[קובץ:Berlin staatsoper.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מבנה האופרה בשדרות "אונטר דן לינדן"]]

עלייתו של [[אדולף היטלר]] לשלטון שמה קץ לפריחה אופראית זו. הייתה אירוניה בכך שלאחר שריפת ה[[רייכסטאג]] בשנת [[1933]] עבר המושב הגרמני של הממשלה אל ה'''קרולאופר''', בית [[האופרה של ברלין|האופרה הממלכתית]] ב[[ברלין]] שהעלה, בניהולו ההרפתקני של [[אוטו קלמפרר]], הצגות בכורה של הרבה יצירות חדשניות ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות העשרים]], ביניהן "חדשות היום" של הינדמית. בשלב זה הגיב הינדמית על הקמת [[הרייך השלישי]] ביצירתו העיקרית, "מאתיס הצייר", דיוקן של אמן, המשתדל לשרוד בזמנים קשים. האופרה זכתה לביצוע בכורה ב[[ציריך]] בשנת [[1938]], כיוון שכל ביצוע של מוזיקה מאת הינדמית נאסר בגרמניה ארבע שנים קודם לכן.