תנועת החרות – הבדלי גרסאות

מהקמתה בקיץ [[1948]] ועד לשנת [[1983]] עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. ב[[הבחירות לאספה המכוננת|בחירות]] ל[[האספה המכוננת|אספה המכוננת]] היא הכנסת הראשונה, זכתה חירות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים). במשך מרבית שנות קיומה הייתה המפלגה באופוזיציה. [[דוד בן-גוריון]], [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי, באמירתו "[[בלי חרות ומק"י]]", שכוונתה הייתה שאין להקים ממשלה שבה ישבו ה[[קומוניזם|קומוניסטים]] או ה[[התנועה הרוויזיוניסטית|רוויזיוניסטים]]. {{ש}}במערכת [[הבחירות לכנסת השנייה]] המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי [[האצ"ל]] להקמת המדינה ובקריאות לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כבר כאנכרוניסטי באותה תקופה (שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב [[מדיניות הצנע]] וקליטת [[העלייה ההמונית]]). בבחירות אלה זכתה חירות לשמונה מנדטים בלבד. תוצאה זו גרמה למשבר במפלגה, בגין פרש מההנהגה למשך מספר חודשים, אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד [[הסכם השילומים]]. תוצאה נוספת של המשבר היא שהתנועה החלה להדגיש את הנושאים החברתיים-כלכליים, והחלה לקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (ליוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני (בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח). ב[[הבחירות לכנסת השלישית|בחירות לכנסת השלישית]] זכתה התנועה ב-15 מנדטים, ומכאן בכל מערכת בחירות הגדילה או שמרה על כוחה.{{ש}}

 

 

בשנת [[1967]], ערב [[מלחמת ששת הימים]], הצטרפה "חרות" (אז כחלק מ[[גח"ל]] - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "[[ממשלת אחדות לאומית (ישראל)|ממשלת ליכוד לאומי]]" בראשות [[לוי אשכול]]. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונצנזוס הלאומי. ב[[הבחירות לכנסת השביעית|בחירות]] של [[1969]] זכתה רשימת [[המערך השני|המערך]] ל-56 מנדטים, אך [[גולדה מאיר]], שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-[[4 באוגוסט]] [[1970]] פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיום [[מלחמת ההתשה]].