הפרלמנט של הולנד – הבדלי גרסאות

המונח Staten-Generaal קם לתחיה בשמם של הפרלמנטים ההולנדיים לאחר [[1814]], לאחר שהגיע לקיצו הסיפוח ל[[הקיסרות הראשונה|קיסרות הראשונה]] על ידי [[נפוליאון]] ב-[[1813]]. לגופים אלו היה בכל אופן דמיון מועט ביותר לפרלמנט של הרפובליקה ההולנדית, החל מעקרון הריבונות של הולנד המאוחדת וכלה בכך שהפרלמנט החדש היה גוף מחוקק חד-ביתי, ללא סמכויות ניהוליות. 55 הנציגים בפרלמנט לא ייצגו עוד את האספות המחוזיות (אף על פי שאלו בחרו אותם), אך לא הייתה קיימת יותר "חובת ההתייעצות". הולנד הפכה להיות מדינה מאוחדת תחת שלטון הרפובליקה הבטאווית והמבנה הפדרלי של הרפובליקה ההולנדית בוטל. ב-[[1815]] הפך הפרלמנט להיות גוף מחוקק דו-בתי תחת שלטון [[הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה]], ובו 50 חברי הסנאט מונו לכל ימי חייהם על ידי המלך החדש מקרב הגופיים הייצוגיים של האצולה (ridderschappen) שקמו לתחיה. 110 חברי בית הנבחרים (55 מהצפון ו-55 מהדרום) נבחרו על ידי האספות המחוזיות (בתצורתם החדשה).

 

 

לאחר תיקון החוקה של [[1888]], נקבע מספר חברי בית הנבחרים ל-100, בעוד שמספר חברי הסנאט הוגדל ל-50. באותה עת הורחבה [[זכות בחירה|זכות הבחירה]], אך היא עדיין הייתה מוגבלת לאזרחים גברים שהיה בבעלותם עושר מעל רמה מסוימת. ב-[[1917]] הוענקה זכות בחירה כללית לכלל הגברים וב-[[1919]] ניתנה גם זכות בחירה לנשים. באותה הזדמנות שונתה שיטת הבחירות ל[[בחירות בשיטה היחסית]]. פעילותו של הפרלמנט הושעתה בין השנים [[1940]] – [[1945]], במהלך [[היסטוריה של הולנד#מלחמת העולם השנייה|הכיבוש הגרמני של הולנד]]. ב-[[1956]] הוגדל מספר חברי הסנאט ל-75 ומספר חברי בית הנבחרים הועלה ל-150.