עמוס לוינברג – הבדלי גרסאות

עמוס לוינברג נולד בישראל, כבן יחיד למשפחה של [[ניצולי שואה]]. בגיל 10 התייתם מאביו. למד ב[[בית הספר הריאלי]] ב[[חיפה]],{{הערה|[http://bogrim.reali.org.il/alumni.asp?p=%D7%91%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%A4%D7%99_%D7%9E%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D&ms=1967 בוגרים לפי מחזורים > מ"ט 1968], באתר האינטרנט של [[בית הספר הריאלי]]}} במגמת [[מזרחנות]], שכללה לימודי [[ערבית]]. בשנת [[1968]] [[גיוס לצה"ל|התגייס לצה"ל]] והוצב ב[[אגף המודיעין]]. הוא הוצב ביחידה העוסקת בפענוח [[צופן|צפנים]], עבר [[קורס קצינים]] ומונה ל[[קצין בינה רשתית]] שעסק במידע אודות [[הצבא הסורי]].

לוינברג נחשף למידע מודיעיני רב במסגרת תפקידו. בהיותו סקרן, ועקב רשלנות של מפקדיו ועמיתיו, זכר בעל פה לוחיות רישוי של מפקדיו, עיין גם במסמכים שאמורים היו להיות חסויים מפניו. מידע רב ממסמכים אלה נאצר ב[[זיכרון|זיכרונו]] הפנומנלי. תא"ל (מיל') [[ראובן ירדור]], מראשי אמ"ן באותה עת, אמר: "מי לא הכיר את הקצין הסקרן בעל הזיכרון הפנומנלי, שהאמביציה שלו לדעת הכול - אבל הכול - שברה כל מידור אפשרי ב[[אמ"ן]] עוד לפני המלחמה".{{הערה|שם=Moshe|1=ראיון לכתב "[[מעריב]]" יצחק לץ, מצוטט בספר '''סיירת מטכ"ל''', עמ' 104}}

ב-[[3 באוקטובר]] [[1973]] נשלח על ידי מפקדו למוצב החרמון הישראלי, למלא את מקום מפקד בסיס '''ברוש''', יחידת המשנה של [[יחידה 848|יחידת האזנה 848]]. ב-[[6 באוקטובר]] [[1973]], שעות אחדות לאחר פרוץ הקרבות, נכבש מוצב החרמון על ידי כוח קומנדו סורי, ו-26 מחייליו, ולוינברג בתוכם, נפלו בשבי הסורים (חמישה חיילים נוספים נשבו רק ב-[[12 באוקטובר]] 1973). על מה שראה מיד לאחר שנשבה והוצא מן המוצב, סיפר{{הערה|[[אביעזר גולן]], '''מוצב החרמון: הפצע''', מתוך מוסף מיוחד של "[[ידיעות אחרונות]]" במלאת 10 שנים למלחמה, 16.9.1983}}:

כשלאחרלאחר שהוברר לחוקרים הסורים שלוינברג הוא קצין מודיעין, התנהלה חקירתו בשפה ה[[ערבית]] בלבד. חוקריו הצליחו לגרום לו להאמין כי [[מדינת ישראל]] חרבה, וכי הם יוזמים הקמת "מוזיאון הנצחה" למודיעין הישראלי. לוינברג התפתה לדבר. באותם שנים הקוד האתי של צה"ל דרש למות ולא למסור מידע לאויבים. בשונה מיתר השבויים שנפלו לשבי עם לוינברג, האחרון דיבר לאחר מספר עינויים מועט, כשיתר השבויים עברו עינויים קשים. ירדור תיאר זאת: "לוינברג זימר לחוקרים הסורים עוד ועוד, עד שהם עצמם לא יכלו לעמוד בשטף המידע שזרם ממנו. הם הרימו ידיים ואמרו לו: 'אדוני, תעשה לכולנו טובה ותכתוב הכול בעצמך'".{{הערה|שם=Moshe }} וכך לוינברג עשה. לוינברג מילא מחברות שלמות עמוסות מידע על המבנה, בעלי התפקידים, משימות, דרכי פעולה של יחידת ה[[סיגינט]] הצה"לית וכן מידע על יחידות מודיעין אחרות, במשך ארבעה חודשים רצופות בתנאי בידוד. לאחר מכן הועבר ל[[מאזה#כלא מאזה|כלא אלמזה]] שבפאתי [[דמשק]] והוחזק בו בחדר אחד עם שאר שבויי צה"ל למשך מספר חודשים נוספים. ברשתות הקשר הערביות דיברו על "הפרופסור היהודי שכותב ספרים". רק לאחר מכן הבינו ב[[צה"ל]] את משמעותה האמיתית של הידיעה: המידע שסיפק לוינברג גרם לתדהמה בסוריה לנוכח ההיקף והאיכות של המודיעין הסיגינטי הצה"לי והמקורות למודיעין זה (כולל פעילותה של [[סיירת מטכ"ל]]).{{הערה|1=[[דן מרגלית]] ו[[רונן ברגמן]], '''הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל''', 2011, עמ' 39}}). בכך גרמה חקירתו של לוינברג לאובדן מקורות מודיעיניים של צה"ל. משהתברר היקף המידע שמסר לוינברג לסורים, לא היה מנוס משידוד מערכות ב[[אגף המודיעין]].