הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
clean up באמצעות AWB
שורה 7:
===רקע כלכלי ===
{{ערך מורחב|הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה}}
הצבא גויס מקרב אזרחים רומאים שהיו חלק מ[[מעמדות ברומא העתיקה#חלוקה לפי רכוש|המחלקה החמישית]] ומעלה (בעלי הכנסה של 11,000 [[אס (מטבע רומי)|איסר]]ים ובהמשך בעלי הכנסה של 1,500 איסרים ומעלה{{הערה|Pierre Cagniart in A Companion to the Roman Army by Paul Erdkamp (ed), Blackwell, 2007 p 81}}). אזרחים אלה גויסו משני טעמים. הראשון - הם היו בעלי אמצעים שהספיקו כדי לממן את רכישת כלי הנשק. השני - הרומאים טענו שאדם שאין לו רכוש לא ירצה להלחם כי אין לו מה להפסיד. החיילים קיבלו אמנם תשלום בעת שירותם הצבאי, אך תשלום זה לא היה בבחינת שכר אלא אמצעי כדי לקיים את החייל בזמן שהותו מחוץ לביתו. סכום זה לא אפשר פרנסה מסודרת וציפו מהחייל שיחזור לעיסוקו שלפני הגיוס בתום תקופת השירות.
 
עיקר כח האדם בלגיונות הרומאים הגיע בשכבת האיכרים שהיו בעלי קרקעות. שיטת גיוס זו הייתה טובה בתקופה שבה הלוחמה הייתה מוגבלת לחצי האי האפניני או לכל היותר דרשה ניתוק זמני מהבית. האיכרים הרומאים לא רצו להתנתק לזמן ארוך מהבית כי מישהו היה צריך לטפל בנחלתם. כשהיה צורך לגייס צבא לשירות במזרח, לא הייתה בדרך כלל בעיה למלא את השורות כי המזרח ההלניסטי היה עשיר וניצחון במלחמה באזור זה הבטיח תמורה נאה. לעומת זאת, שירות בפרובינקיות מערביות, דוגמת ספרד או נומידיה, לא היה רווחי די הצורך. האוכלוסייה הילידית הייתה ענייה ולא היה מה לבזוז ממנה, לכן התקשו הרומאים לגייס חיילים במספר מספיק לשירות באזורים אלה. נראה כי דווקא חוסר הרצון של האיכרים לשרת בפרובינקיות עניות היה הבסיס לפתיחת השורות לדלת העם ולאו דווקא הקושי הכלכלי הכרוך בשירות הצבאי.