פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 4 בתים ,  לפני שנתיים
מ
הוספת קישור לנייר ערך
 
==ההבחנה בין מניה לחוב==
חברה יכולה לגייס הון דרך מגוון סוגי ניירות ערך. מאפיין מרכזי של כל נייר נעוץ בשאלה, האם הוא מקנה זכות "השתתפות" בחברה, או שהוא מייצג חוב ובעליו הוא נושה של החברה. הדיכוטומיה "בעלות/חוב" נושאת חשיבות רבה בדיני החברות ובחשבונאות. מסיבות פרקטיות, יש לדעת בבירור מי הם בעלי המניות ומי הנושים בכל רגע נתון. לדוגמה, חוק החברות מקנה זכויות תביעה מסוימות לנושה וזכויות אחרות לבעל מניה. כיצד קובעים האם [[נייר ערך]] מסוים הוא "מניה", ולפיכך התמורה שהועברה בגינו לחברה נכללת בהון המניות – או שמא אותו נייר הוא בגדר "התחייבות" לנושים, כמו אג"ח? סוגיה זו מתעוררת בהקשר של [[מניית בכורה|מניות בכורה]]. ניירות ערך אלו מכונים "מניות", אך יש להם מספר תכונות המבדילות אותם ממניות רגילות ועושות אותם דומים יותר לאג"ח: ראשית, הם מקנים דיווידנד קבוע, שהחברה מתחייבת לחלק מדי תקופה. הדיווידנד נקוב באחוזים מהערך הנקוב של המניה (שבו היא גם מונפקת). בכך ה"דיווידנד" כמעט זהה לריבית על אגרת חוב. שנית, רוב מניות הבכורה ניתנות לפדיון בערכן הנקוב כעבור תקופה. החברה גם יכולה לקרוא מיוזמתה את המניות לפדיון (call). זו עוד תכונה המקרבת את מניית הבכורה לאגרת חוב (תשלומי ריבית עתיים ולבסוף פדיון הקרן). שלישית, מניות בכורה, לרוב, אינן מקנות זכויות הצבעה.
 
נקודת המוצא לכך היא הגדרת "מניה" בסעיף 1 לחוק החברות, תשנ"ט-1999: "אגד של זכויות ... הנקבעות ... בתקנון". הווה אומר, אם נייר ערך מסוים לא נקבע בתקנון, ודאי שאין הוא מניה והבחינה נעצרת בשלב זה. באופן מעשי, אגרות חוב לעולם אינן מוזכרות בתקנון החברה, והן מוקצות ללא קשר לתקנון ולמערכת היחסים שבין החברה ובעלי מניותיה. אולם, הבעיה נותרת על כנה מכיוון שלתקנון יש אופי חוזי וחופשי, כך שניתן בכל זאת לקבוע בו "הון רשום" של "מניות" שאינן חלק מהון המניות (אלא מהוות מכשירי חוב), או להגדיר בו בדרך אחרת פרטי ניירות ערך שאינם מניות.