ועידת קמפ דייוויד (2000) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: {{ס:\1| |
מ הוספת קישור לארי שביט |
||
שורה 50:
כל צד האשים את השני באחריות לכישלון השיחות. הפלסטינים טענו שלא הציעו להם מספיק, והישראלים טענו שהם לא יכלו להציע יותר. נשיא ארצות הברית [[ביל קלינטון]] תלה את כישלון הוועידה בערפאת, והאשימו ב"פספוס הזדמנות" לאפשר "שלום צודק ובר-קיימא".{{הערה|1={{cite web | last=Shyovitz | first=David | publisher=Jewish Virtual Library | url=https://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Peace/cd2000art.html | title=Camp David 2000 | accessdate=August 30, 2011| archiveurl=https://web.archive.org/web/20110719031905/https://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Peace/cd2000art.html| archivedate=July 19, 2011 | deadurl=no}}}} ערפאת הואשם בכך שלא הגיש הצעה נגדית לכל הצעה שהעלו ברק וקלינטון, ובכך שעשה מעט כדי למנוע את [[האינתיפאדה השנייה|המהומות בשטחים]] שפרצו אחרי הועידה. [[שלמה בן עמי]], שר החוץ דאז שהשתתף בוועידה, האשים גם את ערפאת בכישלון השיחות ובפרוץ [[האינתיפאדה השנייה]] חודשיים לאחר מכן.
מנגד, בדיון עם האקדמאי [[נורמן פינקלשטיין]] בפברואר 2006, אמר בן-עמי שאכן נכתב בספרו ש"אם הוא היה פלסטיני, הוא גם היה דוחה את ההצעה הישראלית שניתנה לפלסטינים בוועידה"{{הערה|1=[http://www.democracynow.org/2006/2/14/fmr_israeli_foreign_minister_if_i Fmr. Israeli Foreign Minister: "If I were a Palestinian, I Would Have Rejected Camp David" {{!}} Democracy Now!]{{כותרת קישור נוצרה על ידי בוט}}}} - ובראיון קודם עם [[ארי שביט]] ב[[הארץ]] גם הסביר בן-עמי את ההיגיון הפלסטיני שגורר לדעתו עמדה בלתי מתפשרת שכזו:
"מבחינה אינטלקטואלית אני מבין את ההיגיון שלהם. אני מבין שמנקודת מבטם הם ויתרו על 78% באוסלו, ועל כן כל השאר שלהם. אני מבין שמבחינתם התהליך הוא של דה-קולוניזציה ועל כן הם לא אמורים להתפשר, כפי שתושבי קונגו לא יתפשרו עם הבלגים. אני אפילו מבין שלשיטתם הם הלכו לקראתנו בכך שקיבלו את השכונות היהודיות בירושלים וחלק מההתנחלויות. אבל בסופו של דבר, אחרי שמונה חודשים של משא ומתן, אני מגיע למסקנה שאנחנו נמצאים בעימות עם תנועה לאומית שיש בה מרכיבים פתולוגיים קשים. זוהי תנועה עצובה מאוד. תנועה טרגית. אבל בלב לבה של הטרגדיה שלה נמצא חוסר היכולת להציב לעצמה יעדים חיוביים. בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי. זאת הסיבה לכך שבניגוד לציונות הם אינם מסוגלים להתפשר. כיוון שאין להם דמות של חברת העתיד שלהם שבעבורה כדאי להתפשר. על כן התהליך מבחינתם איננו של פיוס אלא של וינדיקציה. של תיקון עוול. של ערעור הקיום שלנו כמדינה יהודית".{{הערה|1=[http://www.7th-day.co.il/mehumot/hayom.htm היום שבו מת השלום]{{כותרת קישור נוצרה על ידי בוט}}}}
| |||