הבדלים בין גרסאות בדף "שביתת הימאים (1951)"

מ (בוט החלפות: {{ס:\1|)
בנמל חיפה פרצו תגרות קשות וה[[משטרה]], בעזרת [[סדרני הפועל]], ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידה את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. ה[[ממשלה]] התנגדה בחריפות לשביתה, וראש הממשלה, [[דוד בן-גוריון]], הכריז ב[[הכנסת|כנסת]] כי "לא הייתה ואינה קיימת כל שביתה. נעשה ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". כצעד לשבירת השביתה נשלחו צווי גיוס למילואים לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות [[מפ"ם]] ו[[מק"י]].
 
לאחר שביתה של שישה שבועות נקראו מנהיגי הימאים, בעודם משרתים במילואים, לשולחן הדיונים. השביתה הסתיימה בהסכמה לאחר שהימאים קיבלו הבטחה כי השובתים לא יפוטרו ויוחזרו לעבודה בספינותיהם. חרף הבטחה זו נמנעה מאשל עבודה ב"צים" ובמשך 13 שנה הפליג על אוניות תחת דגל זר.
 
השביתה והאירועים ה[[אלימות|אלימים]] שהיו כרוכים בה, וכן הפעלתו של [[צה"ל]] להתערבות בסכסוך עבודה אזרחי, עוררו סערה ציבורית במדינה הצעירה. לצד הימאים עמד במשך כל זמן השביתה השבועון "[[העולם הזה]]" בעריכתו של [[אורי אבנרי]]. סיוע נוסף קיבלו הימאים השובתים מה[[משורר]] [[נתן אלתרמן]], שהקדיש שניים מטורי "[[הטור השביעי]]" שכתב כ[[פובליציסט]], למאמרי תמיכה בהם.
 
==לקריאה נוספת==