פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 4 בתים ,  לפני שנתיים
מ
הוספת קישור לחברה עירונית
ב[[שנות ה-50]] וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה [[עיריית תל אביב-יפו]] בשנת [[1963]] לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת [[נווה צדק]] הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת).
 
במקום השכונה הוחלט להקים את [[מרכז עסקים ראשי|מרכז העסקים הראשי]] החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור [[אחוזת בית]] (תוכנן להמשיך את [[שדרות רוטשילד]] עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה [[חברה עירונית]] ממשלתית [[אחוזות החוף]] שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת [[בית הטקסטיל]] שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה ב[[שנות ה-90]]. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-[[1979]] הוקם מלון [[דן פנורמה תל אביב|דן פנורמה]] וב-[[1999]] הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון [[רחוב הרצל (תל אביב)|רחוב הרצל]] וב[[שנות ה-70]] התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.
 
לקראת סוף [[שנות השישים]] הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי - לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה [[פארק צ'ארלס קלור]] המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.