ציונות דתית – הבדלי גרסאות

'''הציונות הדתית''' היא זרם אידאולוגי ב[[התנועה הציונית|תנועה הציונית]] המבסס את התמיכה ב[[לאומיות]] היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל.{{הערה|1=[[יהודה לייב מימון]], '''ישראל, תורה, ציון''', עמ' 19. ישעיהו אביעד, ''תעודת המזרחי'', בתוך: יוסף תירוש (עורך), '''הציונות הדתית – קובץ מאמרים''', עמ' 134.}}. בניגוד להשקפה ה[[חרדים|חרדית]] שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם [[ביאת המשיח]], תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של [[עם ישראל]] החל מתקופת המקרא ואילך.{{הערה|1='''ישראל, תורה, ציון''', עמ' 21.}}.

גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים [[צבי קלישר]] ו[[יהודה אלקלעי]]) ראתה בהתעוררות ה[[לאומיות|לאומית]] בעם ישראל - חלק מתהליך הגאולה, וכשלב אנושי שבו שאמור הקדים את השלב הגאולי האלוהי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של [[הרב קוק|הראי"ה קוק]].{{הערה|1=עיינו: [[S:מאמרי_הראיה_-_המספד_בירושלים|המספד בירושלים]] שבו חילק הרב קוק בין משיח בן יוסף, ברומזו להרצל, ובין משיח בן דוד}}. גם הרב [[יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון)|יוסף דב סולוביצ'יק]] ראה בציונות ה[[חילוניות|חילונית]] שלוחתו של אלוהים.{{הערה|1=יוסף דב סולוביצ'יק, '''קול דודי דופק'''', ירושלים תשל"ד, עמ' 25.}}.

גישה אחרת, מעט יותר פרגמטית, ננקטה על ידי הרב [[יצחק יעקב ריינס]]. על פי גישתו יש להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדדים החומריים של האומה.{{הערה|1=על פי אשר כהן, '''הטלית והדגל''', עמ' 16.}}.

עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב [[שמשון רפאל הירש]], אשר התנגדו לתנועת חיבת ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים.{{הערה|1=הרב שמשון רפאל הירש, '''אגרות צפון''', ט, טו.}}. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"[[דחיקת הקץ]]" ועוברים על [[שלוש השבועות]].

עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי [[תיאודור הרצל]], הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי [[ציונות מדינית|הציונות המדינית]],{{הערה|1=גאולה בת יהודה, '''הרב מימון בדורותיו''', עמ' 52.}}, בה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.

לאחר [[מלחמת יום הכיפורים]] החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות ב[[צה"ל]]. לצורך עידוד ההתנדבות וגיבוש המתגייסים לצבא הקימו ראשי הציונות הדתית ורבניה מספר [[מכינה קדם-צבאית|מכינות קדם-צבאיות תורניות]] המכשירות דתיים לאומיים לתפקידים שונים בצה"ל. במקביל, נפתחו [[ישיבת הסדר|ישיבות הסדר]] רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי.{{הערה|1=[[דב שוורץ]], [http://humanities1.tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/files/israel16/Israel16_schwartz.pdf '''הציונות הדתית ורעיון האדם החדש'''], [[ישראל (כתב עת)]] 16, [[2009]], עמוד 154. }}.

כיום, הכיפות הסרוגות מהווים חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות של הצבא. ב-[[2007]] פורסם כי כ-40 אחוזים מבוגרי [[קורס קצינים בצה"ל|קורס קצינים]] הם דתיים לאומיים.{{הערה|{{nrg|מאת רועי שרון ופליקס פריש|בלי כיפות על מגרש המסדרים|630/543|31 באוגוסט 2007||1|1}}}}{{הערה|{{הארץ|עמוס הראל|13% מהמ"פים בצה"ל - מתנחלים; פי חמישה מחלקם באוכלוסייה|1.1223129|29 בספטמבר 2010}}}}.

בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת המעידה על כך שהכיפות הסרוגות נטלו את מקומם של בני ה[[קיבוץ|קיבוצים]] בתפקיד המסורתי של "החלוץ שלפני המחנה" והעלית האכותית של [[ציונות|המחנה הציוני]], המוביל בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה.{{הערה|1=* פרופ' [[הלל וייס]], [http://www.eudi.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=16440 החיל הדתי החדש בספרות העכשווית ובהקשר ספרות המלחמה העברית], ייעודי}}. הם מקווים שדרך הקצונה והפיקוד בצה"ל הם יגיעו לתפקידים בכירים וישתלבו בהנהגת העתיד של מדינת ישראל.

ב[[פוליטיקה של ישראל|שמאל החילוני]] היו שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהשתלטותם של הדתיים לאומיים על תפקידי מפתח בצבא, יכולה להוביל לסכנה עתידית למדינה במקרה של התנגשות אידיאולגית בין פסיקות הלכה של רבנים לפקודות צבאיות, בפרט על רקע הוראתם של [[רב]]נים דתיים לאומיים בולטים כי על החיילים הדתיים [[סרבנות בישראל|לסרב פקודה]] לפנות יהודים מבתיהם ב[[תוכנית ההתנתקות]] ובמקרים של פינוי [[מאחז]]ים. הסוציולוג הצבאי-פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בבטאון "[[במחנה]]" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור".{{הערה|{{ynet|קובי נחשוני|"יש פאניקה מריבוי הקצינים הדתיים בצה"ל"|3664976|1 בפברואר 2009}}}}.

* אבי שגיא ו[[דב שוורץ]] (עורכים), '''מאה שנות ציונות דתית''', א-ג, [[הוצאת אוניברסיטת בר-אילן]], רמת גן, תשס"ג-2004.{{הערה|1=ביקורת: {{קתדרה|[[מרדכי זלקין]]|האב, הבן והציונות הדתית|119.7|119, מרץ 2006, עמ' 148-143}}.}}.

* דב שוורץ, '''אמונה על פרשת דרכים: בין רעיון למעשה בציונות הדתית''', תל אביב, [[הוצאת עם עובד]], 1996.{{הערה|1=ביקורת: {{קתדרה|[[בנימין איש-שלום]]|ציונות דתית בין אפולוגיה להתמודדות|90.6|90, דצמבר 1998, עמ' 149-145.}}}}.