ירמיהו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור ליציאת מצרים
תע'יה (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 7:
== ירמיהו האיש והנביא ==
=== תקופתו ===
ירמיהו החל לנבא בשנה ה-13 ל[[יאשיהו המלך|יאשיהו]]{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|א|ב}}; {{תנ"ך|ירמיהו|כה|ג|ללא=ספר}}}} היא שנת 627 לפנה"ס (יאשיהו עלה למלכות בשנת 639 לפנה"ס), ואילו לפי הכרונולוגיה שב[[סדר הדורות]], השנה האחרונה של נבואת ירמיהו הייתה ה-411 לפנה"ס -שנת [[ג'ש"נ]] ב[[לוח עברי]].{{הערה|סדר הדורות, שנת ג'ש"נ}}. הוא המשיך לנבא עד לחורבנה של יהודה בידי ה[[בבל]]ים. הוא נשא את נבואותיו ב[[ממלכת יהודה|יהודה]], אך כמה מהן נאמרו ב[[מצרים]].
 
תקופת נבואתו חלה בעת כהונתם של המלכים [[יאשיהו]] (639-609), [[יהואחז (מלך יהודה)|יהואחז]] (609), [[יהויקים המלך|יהויקים]] (608 לפנה"ס - 598 לפנה"ס), [[יהויכין המלך|יהויכין]] (597 לפנה"ס) ו[[צדקיהו]] (596 לפנה"ס - 586 לפנה"ס). הן תקופתו של [[ישעיהו]] והן תקופתו של ירמיהו היו תקופות של התגברות הרגש הדתי בעם, ושתי תקופות אלו היו בעלות אופי של יצירה [[מונותאיזם|מונותאיסטית]] מוגברת. ברם, בעוד שישעיהו היה נביא ישועה, ירמיהו הוא נביא חורבן וגלות. ישעיהו יעץ בימי [[סנחריב]] שלא להיכנע לו, בעוד שירמיהו דרש בימי [[נבוכדנאצר השני]] כניעה מוחלטת. זאת ועוד, נבואת הפורענות של ירמיהו טבועה במטבע מיוחד: היא רבת זוועות שרק נבואת יחזקאל עולה עליה בחומרתה.
שורה 16:
 
===ירמיהו ונבואותיו===
על קורותיו של ירמיהו קיימות יותר ידיעות, מאשר על כל נביא אחר. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין" ({{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|א|א}}; {{תנ"ך|ירמיהו|כט|כז|ללא=ספר}}}}). [[ענתות (אתר מקראי)|ענתות]] הייתה עירו של [[אביתר הכהן]], ושם ישב לאחר ש[[שלמה המלך|שלמה]] הדיחו מן ה[[כהן|כהונה]].{{הערה|1={{תנ"ך|מלכים א|ב|כז}}}}. יש לשער לפיכך, שמשפחת הכוהנים אליה השתייך ירמיהו הייתה מצאצאי אביתר לבית [[עלי הכהן]] ולא מבני [[צדוק הכהן|צדוק]] שהיו כהני [[בית המקדש|המקדש]] ב[[ירושלים]]. ייתכן שמטעם זה ירמיהו לא גילה עניין בעבודת בית המקדש, בניגוד לנבואותיו של בן-דורו, יחזקאל שגם הוא היה כהן. ולא זו בלבד, אלא שבדומה ל[[עמוס הנביא|עמוס]], [[הושע הנביא|הושע]] וישעיהו, גם ירמיהו דיבר בחריפות נגד התפיסה העממית, שבכוחם של ה[[קורבן (יהדות)|קרבנות]] לכפר על מעשים רעים ללא [[תשובה]] אמיתית.
 
תפקידו של ירמיהו כנביא הוגדר ב[[נבואת הקדשה|נבואת ההקדשה]] שלו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ורק אחר-כך "לבנות ולנטוע" ({{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|א|י}}; השוו {{תנ"ך|ירמיהו|לא|כז|ללא=ספר}}}}). הרקב הדתי והמוסרי שעלה בלב האומה במשך הדורות הקודמים השחית אותה עד לאין מרפא, ואין תקנה אלא להרוס את המדינה ולנתוש את האומה מארצה, כדי להשיבה אל יסודות האמונה והמוסר.
 
מראשית פעולתו הנבואית השניא ירמיהו את עצמו על כל סביבותיו. יחיד הוא בכך בין הנביאים. יותר מכל הנביאים הוא "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ".{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|טו|י}}}}. אויביו מקללים אותו, והוא מקלל את אויביו; הוא הנביא היחיד בין הנביאים המקלל אויבים אישיים. דבר זה מתגלה כבר בראשית דרכו כנביא, בעודנו בענתות: בני עירו אסרו עליו את הנבואה ואיימו עליו בעונש מוות,{{הערה|{{תנ"ך|ירמיהו|יא|כא}}}}, ואף אחיו ובית אביו הצטרפו לשונאיו ורודפיו.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|יב|ו}}}}. כל אלו גרמו לירמיהו להפנות תלונה ראשונה על הרדיפות שנרדף ולהתפלל שיראה בנקמת ה' בשונאיו.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|יא|יח|כג}}}}.
 
מסתבר שבשל הרדיפות שרדפוהו בענתות עקר משם והשתקע ב[[ירושלים]] בעודנו צעיר. אך גם שם לא ניצל משנאה ורדיפות. הפקודה לא לשאת אשה ולא ללדת ילדים באה לו ככל הנראה כשהיה עדיין צעיר וחפץ לשאת אשה, ובאותם הימים כבר ישב בירושלים.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|טז|ב|ג}}, ט; השוו {{תנ"ך|ירמיהו|יט|ג|ללא=ספר}} ואילך}}. ירמיהו הצטווה גם שלא לקחת חלק בחיים החברתיים של שכניו, וזאת כדי שישמש אות ומופת לחורבן הממשמש ובא.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|טז|ה}}, ח}}. כל אלו תרמו, מעבר לסיבה העיקרית שהיא נבואותיו הקשות, להשניאו על כל יודעיו. לא ידוע ממה התפרנס ירמיהו בעת ישיבתו בירושלים, שהרי כנראה לא היה מקבל מתנות בשכר הנבואה כמנהג הנביאים שהנבואה אומנותם. עם זאת, הייתה לירמיהו סיעה של אוהבים בעיר, וייתכן שהללו פרנסוהו.
 
חמש שנים לאחר שנתקדש ירמיהו לנביא, בשנה ה-18 ליאשיהו, אירע המאורע הגדול של מציאת ספר התורה במקדש, מאורע שהביא לברית יאשיהו וטיהור הארץ מעבודה זרה תוך הריסת ה[[במות]]. אולם מאורע זה לא נזכר במפורש אצל ירמיהו. אין ספק אמנם שירמיהו שמח על הרס הבמות שהיו שנואות עליו,{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|יא|יג}}}}, ייתכן גם שקרא בערי יהודה ובחוצות ירושלים לשמוע ולקיים את דברי הברית הזו של יאשיהו,{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|יא|ו}}}}, אך בעיניו לא הייתה ברית חדשה זו אלא חידושה של הברית הישנה שכרת ה' עם העם בעת [[יציאת מצרים]], על התנאי העיקרי שבה: "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים".{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|יא|ד}}; השוו עם {{תנ"ך|ירמיהו|ז|כג|ללא=ספר}}, ו{{תנ"ך|ויקרא|כו|יב}}}}.
 
בעת ההיא אלו ששנאו ורדפו אותו היו אנשים פרטיים. אך החל מראשית מלכותו של יהויקים הוא הפך להיות "אויב העם" ורודפיו הם עתה השרים והמלך. בראשית ימי יהויקים היו חייו זמן-מה אף בסכנה. אחרי נבואת-הפורענות האיומה שניבא בתופת, וחזר עליה בחצר בית ה', הכה אותו [[פשחור בן אמר]], נגיד המקדש, ונתן אותו "על המהפכת"{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|כ}}, ג}}(בית אסורים). אחרי נבואת-חורבן אחרת בחצר-המקדש, הכהנים, הנביאים והעם תפסו אותו ורצו לשפטו [[הוצאה להורג|משפט מוות]], אבל השרים וחלק מהעם הגנו עליו, ובפרט הגן עליו אחיקם בן שפן, והוא לא הומת.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|כו}}}}. החל מהשנה הרביעית של יהויקים נלווה אל ירמיהו [[ברוך בן נריה]], שהיה ממשפחת שרים נכבדה,{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|נא|נט}}}}, ככל הנראה מסופרי המלך, והוא הופך להיות לסופרו וידידו הנאמן של ירמיהו.
[[קובץ:BaruchWritingJeremiah sProphecies.jpeg|ממוזער|200px|ירמיהו [[נבואה|מנבא]] ו[[ברוך בן נריה|בן נריה]] מעתיק את נבואותיו במרץ. [[תחריט]] מאת [[גוסטב דורה]]]]
 
בשנה הרביעית ליהויקים (ניסן 603 - אדר 604), "היא השנה הראשונה לנבוכדראצר השני", כינס ירמיהו את נבואות הפורענות שלו וכתב אותן על ספר.{{הערה|1=לו, א ואילך}}. מסתבר שדבר זה היה לאחר [[קרב כרכמיש]], בו הובסו שרידי הכוח האשורי והכוח המצרי שחש לעזרת אשור, ולאחר הכתרתו של נבוכדנאצר. באותה שנה השמיע הנביא את דעתו, על כך שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|כה|א|יד}}}}; את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל, השקפה שלה נשאר נאמן עד הסוף.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|כא|ח|ט}}; {{תנ"ך|ירמיהו|לח|ב|ללא=ספר}} ואילך}}.
 
קרב כרכמיש, שבו הוכה צבאו של פרעה [[נכו השני]] ובבל הפכה להיות היורשת של ממלכת אשור, פתח פרק חדש בפעולתו הנבואית של ירמיהו, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת פרסומה. מתחילת פעולתו הכריז ירמיהו על חורבן יהודה ביד אויב נורא שיבוא מארץ צפון, אך הוא לא פירש את שמו של אותו אויב.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|א|טו}}; {{תנ"ך|ירמיהו|ד|ו|ללא=ספר}}; {{תנ"ך|ירמיהו|ו|כב|ללא=ספר}};{{תנ"ך|ירמיהו|י|כב|ללא=ספר}}; {{תנ"ך|ירמיהו|יג|כ|ללא=ספר}}}}. והנה, ניצחונו של נבוכדראצר היה סימן לאמיתות נבואותיו הקודמות של ירמיהו לא רק בעיני הנביא עצמו, כי אם גם בעיני בני דורו, והדבר אך עודד את הנביא לפעילות מיוחדת. לאור זאת יש להבין את העובדה שירמיהו בחר לכנס בכתב את נבואותיו הקודמות: באותה שנה (605 / 604) הכתיב ירמיהו לברוך, שהצטרף אליו לשמש כסופרו, את נבואותיו הקודמות כדי שיקרא אותן באוזני העם, למען ישמשו לו עדות והתראה.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|לו|א}} ואילך}}. משעה זו ואילך דיבר ירמיהו במפורש על נבוכדראצר כ"עבדו" של ה', וכמי שהופקד על ידי האל כמטה זעם לענוש את יהודה ואת הגויים שכניה. שבעים שנה עתיד להימשך לפי ירמיהו שעבודם של יהודה והגויים לבבל, אך לאחר מכן תבוא פקודתה של בבל ואף היא תחרב.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|כה|ט}} ואילך}}.
 
באותו זמן עשה הנביא שני מעשים סמליים: הוא משקה את הגויים כוס של [[יין]] החֵמה כדי לסמל את חורבנם,{{הערה|1=פרק כה, פסוקים טו-טז, כז-כט}}, והוא שובר בקבוק של חרס ב[[גיא בן הינום]] לעיני זקני העם וזקני הכוהנים, ומכריז שכך ישברו העם והעיר מפני התועבות שבגיא בן הינום. לאחר מכן הוא בא ומכריז בחצר המקדש על החורבן העתיד לבוא על העיר והמדינה כולה.{{הערה|1=פרק יט}}. בעקבות מעשה זה שם פשחור את ירמיהו אל "המהפכת", ומשיצא הנביא מן המהפכת למחרת היום, חזר והכריז על גלות האומה לבבל והוסיף והכריז עונש קשה לפשחור, שגם הוא היה נביא.{{הערה|1=ירמיהו כ, ג-ו}}.
 
בשנה החמישית ליהויקים קראו [[צום]] במקדש. הרקע לכך היה, ככל הנראה, יציאתו של נבוכדנאצר ב[[סיוון]] 604 למסע ל[[סוריה]] וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), וכיבושה של [[אשקלון (עיר עתיקה)|אשקלון]] בחודש [[כסלו]] באותה שנה, כיבוש שגרם ככל הנראה זעזוע בחצרו של יהויקים. ירמיהו עצמו לא יכול היה לבוא למקדש מסיבה בלתי ברורה (לפי יר' לו,ה הוא היה "עצור", ופירושה של מילה זו אינה ברורה, אך רש"י מפרש "כלוא"). אך במקומו בא ברוך סופרו למקדש, והוא קרא, תחילה באוזני העם ואחר-כך באוזני השרים, את נבואות המגילה שכתב ירמיה. הדברים שקרא ברוך עשו רושם רב על השומעים, ולבקשת השרים מסר להם ברוך את המגילה על מנת שיקראוה בפני המלך. אולם יהויקים המלך קרע את המגילה והשליכה לתוך האח הבוערת לפניו בבית החורף, וגם שלח לתפוש את ירמיהו ואת ברוך, אלא שהם הצליחו להסתתר מפניו. ירמיהו הכתיב לברוך על מגילה חדשה את הנבואות הקודמות, ועל אלו הוסיף גם אחרות.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|לו}}}}.
 
משנכנע יהויקים לפני נבוכדראצר לא העז עוד לנגוע בירמיהו, והנביא חזר לפעול. כך למשל, הביא הנביא את [[בני רכב]] אל אחת מלשכות המקדש על מנת להדגים לעם את ההבדל בינם – הדבקים במצוות אביהם לא לשתות [[יין]], לבין העם שלא נשמע לקול ה' (ירמיהו, פרק לה; בפרט פסוק יא: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם" - מסתבר שזה היה סמוך להשתעבדות יהויקים לבבל).
 
בימי צדקיהו עלה ירמיהו לגדולה. צדקיהו דרש בו, בעצמו או בידי שריו. אך יחסו של צדקיהו אל ירמיהו הוא כמו היחס שהיה לחזקיהו כלפי ישעיהו: הוא מכיר בירמיהו כנביא ה', ועם זאת הוא אינו יכול לכוון את מדיניותו על פי עצת ירמיהו. בשנה הרביעית לצדקיהו שלח ירמיהו "מוסרות" למלכי [[אדום (עם)|אדום]], [[מואב]], [[עמון]], [[צור]] ו[[צידון]] בידי שליחיהם שבאו לירושלים על מנת לתכנן מרד נגד בבל, בהזהירו אותם לשאת את עולה של בבל בסבלנות עד שיבוא הקץ לשלטונה של בבל.{{הערה|1=ירמיהו כז; במחקר ביקורת המקרא משערים כי השם יהויקים בפסוק א הוא טעות בעקבות כו, א, ושמו של צדקיהו מוזכר בפסוקים ג, יב}}. המרד לא יצא לפועל, וכדי לפייס את נבוכדראצר שלח צדקיהו משלחת לבבל. צדקיהו גם איפשר לירמיהו לצרף מסר מצדו לגלות יהודה שהוגלתה עם יהויכין לבבל: המסר של ירמיהו אליהם היה, שישתקעו בארץ גלותם ויחכו בסבלנות לגאולתם שתבוא לאחר שבעים שנה, ולהזהירם שלא יתפתו להאמין לנבואות השקר המבטיחות להם גאולה מהירה ומעוררת אותם למרוד בנבוכדראצר.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|כט|א|יד}}.}}.
 
את הרקע לתקוות בקרב הגולים להפלת נבוכדראצר יש, כנראה, לקשור לניסיון למרד בנבוכדראצר בשנת 595 לפנה"ס - 594 לפנה"ס, המתועד בכרוניקות הבבליות, בו השתתפו "[פקידים בכירים] רבים". ממרד זה נשאר הד נוסף מתעודה בה נרשם סיכום מגזר הדין שהוטל על אחד הפקידים הללו- Babu-ahhe-iddina - על שהפר את שבועת נאמנותו כפקיד; הוא נידון למות, ונחלתו – האדמות שקיבל אביו בשעתו כמענק מנבופלאסר ליד [[בורסיפה]] – הוחרמה. מרד זה אירע שלוש שנים לאחר [[גלות יהויכין]] (598 לפנה"ס - 597 לפנה"ס).
 
תנועת המרד מצאה תומכים נלהבים בנביאים שעסקו בנבואה כמקצוע, קצתם בירושלים וקצתם בגלות בבל.{{הערה|1={{תנ"ך|ירמיהו|כט|ח}}, כא, כד ואילך}}. הם הלהיבו את העם בהבטחות שעוד מעט תבוא מפלתה של בבל, והגולה עם המלך השבוי [[יהויכין|יכניה]] בראשה תשוב לירושלים. ירמיהו נלחם כל ימיו ב[[נביא שקר|נביאי השקר]] הללו, והם מצדם נלחמו בו בירושלים וגם במכתבים ששלחו מן הגולה אל השלטונות בירושלים.{{הערה|1=ירמיהו כט, כד-לב.}}. אחד מהם, [[חנניה בן עזור]] מ[[גבעון]], ניבא במקדש לפני העם שבעוד שנתיים יבוא השחרור מעול בבל, וכסמל לשבירת עול בבל שבר את מוטת העץ שנשא ירמיהו על צווארו. ירמיהו חשד בנבואת חנניה שהיא נבואת שקר, אבל הוא לא יכול היה להכחישה, שהרי אפשר שה' ניחם על הרעה. אולם אחר-כך באה לו נבואה לעשות מוטת ברזל תחת המוטה ששבר חנניה, וחנניה מת באותה שנה (בשנה הרביעית לצדקיהו) כפי שניבא ירמיהו.{{הערה|1=ירמיהו כח.}}.
 
בשנה הרביעית למלכות צדקיהו נסע מלך יהודה לבבל להתייצב בפני נבוכדראצר, ועמו נסע גם השר שריה אחיו של ברוך סופרו של ירמיהו. הנביא ניצל הזדמנות זו ונתן ביד שריה מגילה ובה נבואת פורענות על בבל, תוך בקשה ששריה יקרא בבואו לבבל את המגילה, ולאחר מכן יקשור אותה לאבן וישליכנה לנהר פרת לסמל, שכך תשקע בבל ולא תקום עוד.{{הערה|1=ירמיהו נא, מט-סד.}}.
 
לבסוף פרץ המרד ונבוכדראצר עלה עם חילו על ירושלים. הנביא הזהיר את צדקיהו שמלך בבל יכבוש את העיר, אך מלך יהודה סירב לשמוע לקולו, משום שה[[מצרים העתיקה|מצרים]] יצאו נגד הבבלים והתחדשה התקווה ביהודה לתשועה על ידי המצרים. הצבא הבבלי אכן הסיר את המצור מעל ירושלים על מנת לצאת נגד המצרים, ובירושלים רבתה השמחה והתקווה שהבבלים לא ישובו לצור על העיר. צדקיהו פנה אל ירמיהו כדי שיתפלל אל ה' שיציל את ירושלים, אלא שהנביא הגיב על כך בנבואת פורענות המנבאת שהמצרים עתידים לשוב לארצם ושהבבליים יחדשו את המצור על העיר.{{הערה|1=לז, ג-י.}}. באותה שעה הפרו עשירי ירושלים את הברית שכרת צדקיהו עם העם לשחרור בני העם שהשתעבדו לחוב והפכו ל[[עבד]]ים, ומשסר האיום הבבלי חזרו עשירי ירושלים והחזירו משוחררים אלו לעבדות. על כך הגיב הנביא בתוכחה קשה.{{הערה|1=לד, ח-כב.}}.
 
באותו הזמן התנסה הנביא באירוע אישי קשה: הוא יצא מירושלים ללכת לארץ בנימין, אך בשער בנימין נתפס בהאשמה שהוא בוגד בעמו ותומך בבבלים; הוא הובא אל השרים שהכוהו ושמו אותו בבית הכלא. רק לאחר ימים רבים שוחרר משם בפקודת המלך, אך הושאר במעצר בחצר המטרה.{{הערה|1=לז, יא-כא.}}. אך גם שם לא הייתה לו מנוחה: לשרים נודע שגם במאסרו ממשיך ירמיהו לייעץ להיכנע לכשדים, ואף לקרוא לחיילים לערוק אישית ("ליפול אל הכשדים"), והם דרשו מהמלך להמית את הנביא מאחר שהוא "מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים".{{הערה|1=לח, ד.}}. (חותמות הנושאות את שמם של שניים מן השרים, [[גדליהו בן פשחור]] ויהוכל בן שלמיהו, התגלו ב[[חפירה ארכאולוגית|חפירות]] ב[[עיר דוד]]).{{הערה|{{הארץ|נדב שרגאי|ממצאים ארכיאולוגיים מאששים סיפור הקריאה להרוג את הנביא ירמיהו|1.1340466|3 באוגוסט 2008}}}}. צדקיהו נאלץ להיכנע לשרים, והם הטילו את ירמיהו לבור טיט טובעני, שם היה מת וודאי מחולשה ורעב, אלמלא אחד מעבדי המלך, [[עבד מלך הכושי|עבד כושי סריס]], שדיבר אל לבו של צדקיהו וברשות המלך הוציא את ירמיהו מן הבור והחזירו לחצר המטרה.
 
המלך לקח את ירמיהו מחצר המטרה בסתר על מנת לבקשו לשאול בדבר ה'. אך הנביא חזר וייעץ למלך שימסור את עצמו ביד הכשדים. לצדקיהו לא היה האומץ לעשות זאת, אך הוא ביקש מירמיהו שישמור בסוד את דבר הפגישה ביניהם.
שורה 55:
לבסוף נכבשה ירושלים על ידי הבבלים ובעקבות כך באו החורבן והגלות. כשראה צדקיה כן, יצא לברוח במחילה שהובילה ליריחו עם בניו (מערת צדקיהו), אך הם נתפסו בידי [[נבוזראדן]] והוסגרו לידי נבוכדנצר. נבוכדנצר שאל אותו באיזה דין הוא רוצה למות, על שמרד במלך או על שנשבע בה' לשקר. צדקיהו ביקש לההרג לפני בניו שלא יראה במותם ובניו ביקשו גם הם שלא לראות במות אביהם. הרג את בניו וניקר את עיני צדקיהו. היה צדקיה צווח ואומר בואו וראו כל בני אדם, שהיה ירמיה מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו, ולא הייתי שומע לדבריו, והריני בבבל ועיני לא רואות אותה.
 
משנודע לבבלים שירמיהו התנגד למרד, שחררוהו מן השבי ונתנוהו בידי [[גדליה בן אחיקם]], אך הוא בחר לשבת בתוך העם.{{הערה|1=ירמיהו לט, יג-יד.}}. חודש לאחר נפילת ירושלים הגיע לעיר נבוזראדן, שר הטבחים,{{הערה|1=ירמיהו נב, יב.}}, ובידו פקודה מנבוכדראצר להתנהג בחסד עם הנביא.{{הערה|1=לט, יא-יב.}}. נבוזראדן מצא את הנביא כשהוא אסור באזיקים בתוך העם המובלים לגלות לבבל. נבוזראדן פיתח את אזיקיו והזמינו לבוא עמו לבבל כאורחו או ללכת באשר יחפוץ. ירמיהו החליט ללכת אל גדליהו, שבינתיים הקים ב[[מצפה (עיר מקראית)|מצפה]] מרכז לשארית העם.{{הערה|1=ירמיהו מ, א-ז.}}. כשנרצח גדליהו, ניגשו אל הנביא שרי החיילים שנמלטו מחרב הבבלים וביקשו ממנו שיגיד להם בשם ה' האם לרדת למצרים, תוך שהבטיחו לו בשבועה שימלאו אחר דבריו. מקץ עשרה ימים מסר להם בשם ה' שישארו בארץ ולא ירדו למצרים, אבל הם לא שמעו לו, אלא לקחו את כל שארית העם וגם את הנביא ואת ברוך הסופר וירדו למצרים.{{הערה|1=ירמיהו מא - מג.}}.
 
מפעולותיו של הנביא במצרים נמסרו שני עניינים: מעשה סמלי שעשה בפתח בית פרעה ב[[תחפנחס]], כדי לסמל את מפלת מצרים ביד נבוכדנאצר,{{הערה|1=ירמיהו מג, ח-יג}}, ותוכחה שאמר ליהודים הפליטים במצרים על שדבקו ב[[עבודה זרה]], ובפרט עבודת מלכת השמים בידי הנשים.{{הערה|1=ירמיהו מד}}. ייתכן שגם את נבואתו השנייה על מפלת מצרים{{הערה|1=מו, יג-כו.}} ניבא הנביא במצרים קרוב לשנת [[568 לפנה"ס]], השנה בה נלחם נבוכדראצר נגד מצרים; הנביא היה אז כמעט בן 75 שנה.
 
==פטירתו וקבורתו==
שורה 64:
[[האר"י]] כתב שנקבר ב[[חצר המטרה]]. המערה והקבר בה תוארו על ידי עולי רגל יהודיים שהגיעו לעיר, כגון הקראי [[שמואל בן דוד (קראי)|שמואל בן דוד]] שביקר בעיר בשנת 1641.
 
אגדות אחרות ממקמות את הקבר במצרים. על פי אגדות אלו, נרצח על ידי יהודי מצרים לאחר שהוכיחם. כיום ישנו קבר ליד [[קהיר]] המזוהה כקברו של ירמיהו. אגדה אחרת מספרת על כך ש[[אלכסנדר מוקדון]] הוציאו מקברו, וקבר אותו ב[[אלכסנדריה]] לפני בנייתה, לשמירה על העיר.{{מקור}}.
 
==גישתו הנבואית של ירמיהו במסגרת הנבואה הקלאסית==
[[קובץ:jeremiah22.jpg|שמאל|ממוזער|200px|ירמיהו, כפי שמופיע במנורת הכנסת]]
משעת הקדשתו לנבואה הופקד ירמיהו "עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ".{{הערה|1=ירמיהו א, י}}. אולם, את עיקר נבואותיו תפסה שאלת השואה העתידה לבוא – האם האסון יכלול גם את [[ממלכת יהודה|יהודה]], והאם קרוב או רחוק הוא? - ואילו בשאלה האחרונה, "לבנות ולנטוע", המעיט לעסוק. שני חזונות שצורפו ל[[נבואת הקדשה|חזון ההקדשה]],{{הערה|1=ירמיהו א, ד-י}}, "חזון מקל השקד"{{הערה|1=שם, יא-יב}} ו"חזון הסיר הנפוח",{{הערה|1=שם, יג-יט}}, הבהירו לו שהאסון אכן קרוב מאד, ושיפגע גם ביהודה, וכי מדובר באויב שיבוא מצפון.{{הערה|1=שם, יד}}. אלא שטיבו של אויב זה התבהר לירמיהו רק מקץ 21 שנים, בשנת 605, לאחר קרב כרכמיש: אויב זה הוא נבוכדנאצר. אלא שאז התחוללה גם תמורה מסוימת במבט ההיסטורי של נבואות ירמיהו: חלף התאוריה של "מטה הזעם" שהודגשה בנבואות ישעיהו, תאוריה שהציבה את ירושלים ויהודה במרכז ההיסטוריה העולמית, הציגו נבואותיו של ירמיהו גם תפיסה שבה הצטייר נבוכדנאצר כשליחו הזמני של אדון ההיסטוריה, לא רק על מנת להעניש אלא על מנת להבטיח את שלום העולם. מסקנתו של ירמיהו היא, שעל יהודה להשתלב במערכת חדשה זו ולהיכנע למלך בבל, שכן זהו רצון האלוהים.{{הערה|1=ירמיהו כז,ה ואילך}}. בו בזמן הוא חזה את המלכתו של "צֶמַח צַדִּיק" מבית דוד: "וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ".{{הערה|1=יר' כג,ה-ו}}. בנבואות אלו אין, אפוא, היבט [[אסכטולוגיה|אסכטולוגי]] כלשהו לא בנבואה שבפרק כז, המדברת על כניעה לבבל, ולא בנבואת צמח צדק.
 
רק במגילת הנחמה (פרקים ל-לא), שנחתמה כנראה אחרי החורבן, חזר ירמיהו שוב להדגיש את התפיסה הלאומית. ופתח פתח לסיכויי התשועה האסכטולוגית: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ".{{הערה|1=ירמיהו לא, ד-ה}}. אלה דברי ניחומים שאין להם זמן קבוע. לידי שיא רגשי מגיעים דברי הנחמה כשהם נאמרים ל[[רחל]] המבכה על בניה.{{הערה|1=שם, טו ואילך}}. בדברי הנחמה הללו מצטיירת הגאולה העתידית כהחזרת עטרה ליושנה, שיבת בנים לגבולם, יישוב הארץ, חידוש השמחה העממית בכל עונות השנה, וחידוש [[עלייה לרגל|העלייה לרגל]].{{הערה|1=שם, ד-ה, יא-יג וכו'}}. בנבואה אחרת מדובר על חידוש מלכות [[בית דוד]].{{הערה|1=ירמיהו לג, טו}}. לא נאמר שם דבר על יחסו של מלך העתיד לגויים, מלבד: "אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".
 
אל היסודות הללו המדברים על שיקום, מצטרפים יסודות [[אוטופיה|אוטופיים]] מובהקים, בעלי אופי רוחני מובהק: בדברו על חידוש הברית בין ה' לישראל מדגיש ירמיהו, שהברית תהיה כתובה על לבם,{{הערה|1=ירמיהו לא, לב}}, שלא כברית הראשונה שהייתה כתובה רק על לוחות אבן. דעת ה' תהיה לקנין כללי: "כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם".{{הערה|1=שם, לג}}. ירושלים תהיה אז "כִּסֵּא ה'",{{הערה|1=ירמיהו ג,יז}}, וכל הגויים יקוו לשם ה' בירושלים. אולם הזמן בו יקרו דברים אלה אינו קבוע: יהיה זה "בָּעֵת הַהִיא", "בַּיָּמִים הָהֵמָּה", "בַיּוֹם הַהוּא" וב"יָמִים בָּאִים". הווה אומר: אין ביכולתו של הנביא ירמיהו לקבוע זמן המאורעות הללו.
 
==ראו גם==