חיל הספר העבר-ירדני – הבדלי גרסאות

אט אט עזבו את המשטרה המעולה רבים מהצעירים היהודים ששרתו בה. הסיבה העיקרית לכך הייתה יחסם הפוגע של אנשי סגל הפיקוד הבריטיים. אלה ראו ביהודים "נייטיבס" והיחס שהורגלו לתת לחיילים מקומיים המשרתים בצבאות קולוניאליים שונים במקומות אחרים בעולם לא התאים לבחורים היהודים ואלה מיהרו להגיש את התפטרותם. לאחר שבשנתיים הראשונות לקיומה היו במשטרה המעולה שליש יהודים כפי שתוכנן, ירד מספרם בשנים [[1923]]-–[[1925]] לכ-100 מתוך כ-420 כלל השוטרים בגדוד.{{הערה|'''תולדות ההגנה''', כרך שני, עמ' 203.}} בשנים האחרונות לקיומה הגיעו אלמנטים לא חיוביים במיוחד שהיו מפורדים וחסרי כל קשר מסודר עם מוסדות היישוב המאורגן שגם הוא החל לוותר על הניסיונות להשפיע על המתרחש בגדוד. ניתן לייחס זאת לאדישות היחסית ששררה בתקופה זו לענייני הביטחון. גם מצידה של ממשלת המנדט לא הייתה שביעות רצון מתפקודה של המשטרה המעולה וב-1925 הוחלט לפרקה.

המשטרה המעולה הוקמה, כאמור כאחד מלקחי מאורעות 1921. אולם אין לתלות את ההצלחות שהיו במהלך המחצית הראשונה של [[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות העשרים]], בהרגעת הרוחות בארץ, רק באנשיה. את עיקר המאמץ בשדה זה ואת עיקר הסיוע ל[[משטרת המנדט|משטרת ארץ ישראל]] ניתן לראות בפעולתם של אנשי גדוד משטרה בריטית שאנשיה היו למעשה [[אירים]] אשר הגיע ארצה ב[[אפריל]] [[1922]]. גדוד זה שכונה ה'''[[הז'נדרמריה הבריטית|ז'נדרמריה הבריטית]]''' ובפי בני הארץ כונו '''"האירלנדים"''' הגיע מקרב יוצאי "המשטרה האירית המלכותית". שוטרים אלו הטילו את אימתם על תושבי [[אירלנד]] במהלך [[מלחמת העצמאות האירית|מלחמתם לעצמאות]] נגד בריטניה בשנים [[1919]]-–[[1921]]. לאחר שאירלנד קיבלה את עצמאותה פורק כוח זה ומקרב אנשיו גויסו השוטרים לשורות הז'נדרמריה בארץ ישראל. היו אלה לוחמים עזי נפש ששרתו במלחמת העולם הראשונה ואת טבילת האש המשטרתית הרצינית שלהם עברו כאמור בימי מלחמת העצמאות האירית. שמם יצא לפניהם ועד מהרה נפלה אימתם על רבים מאנשי הכנופיות הערביות. הם חיסלו את שרידי כנופיות השודדים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ עוד מימי השלטון העות'מאני והשקיטו את האווירה בארץ בשלהי תקופת נציבותו של הרברט סמואל. הדבר גרם לצמצום משמעותי במהלך שנים אלו בכוחות הצבא הבריטי שעדיין חנו בארץ. מכמעט 3000 חייל בשנת 1922 נותרו בארץ לאחר 4 שנים כמה מאות.{{הערה|'''תולדות ההגנה''', כרך שני, עמ' 204.}}

הכוח הוקם במחנה [[צריפין]] באפריל [[1926]]. מפקדו הראשון היה [[לוטננט קולונל]] פרדריק ויליאם ביושר, הבריטי, שהיה מפקד [[המשטרה המעולה]]. הכוח הורכב משלוש פלוגות פרשים ופלוגת רוכבי [[גמל]]ים, בדומה לז'נדרמריה הבריטית, וכן משש פלוגות עתודה.{{הערה|שם=הערה_ב|1=[http://homepages.force9.net/rothwell/trans-jo1.htm חיל הספר העבר ירדני] באתר British & Commonwealth Orders of Battle}} הבסיס לכוח הורכב מיוצאי המשטרה המעולה, ואנשי [[הלגיון הערבי]], ברובם ערבים{{הערה|[[אליאס נח'לה]], תושב כפר [[ראמה (יישוב)|ראמה]] הגיע לדרגת קצונה ולימים כיהן כחבר כנסת וכראש המועצה המקומית בכפרו.}} ו[[צ'רקסים]],{{הערה|בין הצ'רקסים ששירתו בחיל הספר היו שלושה שלימים כיהנו כראש המועצה המקומית [[כפר כמא]]: חייראלדין תחאוכו (1952-19561952–1956), עבדל-עזיז שוגן (1956-19691956–1969) וחמד חסן סוסחא (1972-1974).}} וכן מספר מועט של יהודים, ששירתו בעיקר בתפקידים טכניים, ורוכבי גמלים [[סודאן|סודנים]]. סגל הפיקוד נותר בריטי, ובמשך כל ימי קיומו של החיל היה מפקדו לויטננט קולונל בריטי (דרגה המקבילה ל[[דרגות צה"ל#סגן אלוף|סגן אלוף]] ב[[צה"ל]]). הכוח היה כפוף ל[[הנציב העליון|נציב העליון]], אך [[האמיר עבדאללה]] היה "קולונל של כבוד" בחיל מראשיתו, בנו [[טלאל, מלך ירדן|טלאל]] היה "מייג'ור של כבוד" ובן נוסף בשם נאיף שירת כקצין בחיל.{{הערה|שם=הערה_א|1={{דבר||גרייט בריטן על חיל הספר|1938/05/05|00712}}}} מפקדת החיל הוקמה ב[[זרקא (עיר)|זרקא]].

עם התקדמות המלחמה חל שינוי בתפיסת הבריטים באשר לתפקידי חיל הספר, והוא נתפס כיחידה צבאית לכל דבר. הכוח אורגן במסגרת [[חטיבה|חטיבתית]] שכללה גדוד ממוכן, גדוד פרשים, ויחידה נוספת לאבטחת הדרך בין [[בגדד]] ל[[חיפה]].{{הערה|1=[http://www.jwmww2.org/show_item.asp?levelId=58493&itemId=13&itemType=0&army_id=100045 חיל הספר העבר ירדני], באתר מוזיאון הלוחם היהודי{{קישור שבור|3 במרץ 2017}}}} במאי [[1941]] נשלחה פלוגה D של הגדוד הממוכן למערב [[עיראק]] לסייע בדיכוי [[מרד רשיד עאלי אל-כילאני]]. הפלוגה, בהנהגתו של הקצין הלא-בריטי הבכיר ביותר בחיל, שכרי אל-עאמורי, סירבה לחצות את הגבול אל עיראק.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = אורי קוסובסקי|שם = חיל הספר העבר-ירדני 1948-19261926–1948 עבודת גמר לתואר שני|מו"ל = אוניברסיטת חיפה|שנת הוצאה = 2007}}}} כתוצאה מכך פורקה הפלוגה. על פי עדויותיהם של יוצאי חיל הספר היהודים, הפנו החיילים הערבים בפלוגה את נשקיהם כלפי מפקדיהם הערבים.{{הערה|איתי גור, החיילים היהודים בחיל הספר העבר ירדני, עבודת גמר לתואר מוסמך, בהדרכת יואב גלבר, אוניברסיטת חיפה, 2001, עמ' 40}} יחידה אחרת, מהלגיון הערבי, השלימה את המשימה - תפיסת תחנת המשטרה בעיירה [[רוטבה]]. ביוני 1941 השתתפו אנשי החיל ב[[המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה|מבצע אקספורטר]], כיבוש [[סוריה]] ו[[לבנון]] מידי אנשי [[צרפת של וישי]]. במהלך המלחמה נשלחו אנשי החיל למשימות באזורים שונים. הם הוצבו במזרח סוריה (בסמוך לעיר [[דיר א-זור]] ובצפונה, בסמוך לגבול [[טורקיה]]. כמו כן, בשנת 1943 נשלחו מספר יחידות של הכוח לעיר [[בנדר עבאס]] שב[[איראן]], כדי לסייע במלחמה במגפת ה[[ארבה]] שפרצה שם..{{הערה|שם=הערה_ב}} לאות הכרה בשירותם, צעדה קבוצה מחיילי החיל במצעד יום הניצחון ב[[לונדון]] ביוני [[1946]].{{הערה|1={{PalPost||Soldiers, Polica and TJFF|1946/04/28|00305}}}}

מן הכנופיות המקומיות או לכוחות [[צבא ההצלה]]. לפיכך הוחלט כי העילה להעברתם של הכוחות לעבר הירדן תוצג בפני החיילים כמעבר לצורך אימונים וההחלטה על פירוק החיל תשמר לעת עתה בסוד. ב-1 ב[[פברואר]] [[1948]] נגרע חיל הספר ממצבת כוחות הביטחון בארץ ישראל וב-9 בפברואר פורסמה רשמית הכוונה לפרקו במסדר חגיגי שנערך במפקדת החיל בזרקא. שחרור החיילים התבצע בזרקא והם נשלחו חזרה לארצות מוצאם. רבים מהם הצטרפו ל[[הלגיון הערבי|לגיון הערבי]] שמספר חייליו הלך וגדל מאז [[ינואר]] 1948. למרות כל המאמצים למנוע עריקות מעריכים כי 200-140140–200 איש ערקו מהחיל על נשקם והצטרפו לכנופיות או לצבא ההצלה. אך משהתפרסמו תנאי השחרור, הכוללים פיצויים מלאים ואף פנסיה למי שזכאי לה, הצטמצמו ממדי העריקה. רובם של הפלשתינאים שהשתחררו מהחיל הצטרפו לכוחות המקומיים שלחמו ביישוב היהודי עד לפלישת צבאות ערב. הקצינים הפלשתינאים מצאו עצמם מפקדים על כוחות אלו ושמשו בין השאר כמפקדיהן של ערים ערביות שונות בארץ.

* ארי כוססובסכי, '''חיל הספר העבר-ירדני, 1948-19261926–1948''', 2007.