יהדות וורמייזא – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קובץ על יד (שיחה | תרומות) מ הוספת קישור ליוזפא שמש |
מ הוספת קישור לאברהם גרוסמן |
||
שורה 14:
באמצע המאה ה-11 חיבר וחידש ר' [[מאיר בן יצחק ש"ץ]], [[שליח ציבור]] בוורמס, פיוטי תפילה ו[[קינה|קינות]] שהתקבלו כחלק בלתי נפרד מה[[תפילה (יהדות)|תפילה]] עד ימינו. [[יעקב בן יקר]] ממיינץ, שהיה מפוסקי ההלכה הגדולים, כיהן בסוף ימיו כראש ישיבת וורמס; [[רש"י]], שהיה תלמידו, כינהו "מורי הקדוש" והרבה להזכיר אותו בפירושיו. עם ראשי הישיבה בימי רש"י נמנים ר' אלעזר הלוי, פרשן תלמודי ופוסק; ר' [[קלונימוס בן שבתאי]] מרומי, פייטן ופוסק; ור' [[יצחק בן אלעזר הלוי]], שהיה ממחברי נוסח התפילה של קהילות חבל ה[[ריין]]. בנו, ר' יעקב הלוי, אשר נמנה עם תלמידי ישיבת וורמס, הומת עם כל משפחתו ב[[גזירות תתנ"ו]] ([[1096]]), ובאותה עת נרצח גם הפרנס, הפייטן והפרשן ר' [[שלמה בן שמשון]]. מבין ראשי הישיבה הנוספים ניתן למנות את ר' [[שמואל בן יצחק]] (נרצח על ידי ה[[צלבנים]] בשנת [[1146]]), ואילו מבין הפייטנים - את מנחם מוורמס. בעל "הרוקח", ר' [[אלעזר בן יהודה]] (1160 לערך - 1238), היה מגדולי הפוסקים והמקובלים באותה תקופה. היה נצר ל[[משפחת קלונימוס]] המיוחסת, ותלמידו וקרובו של ר' [[יהודה חסיד]]. הוא פתח ישיבה בביתו בוורמס, שמוריה וגם תלמידיה התגוררו בבית משפחתו. ר' אלעזר היה מורו של ר' [[אברהם בן עזריאל]], בעל הספר "ערוגת הבושם", שהיגר מאוחר יותר ל[[בוהמיה]].
בשנת 1096 התחוללו בעיר מאורעות הדמים שכונו "גזירות תתנ"ו". למרות הידיעות על כנופיות חמושות של [[צלבנים]], אשר נעות מזרחה וטובחות בקהילות יהודיות, מקצת מיהודי העיר נשארו בבתיהם, בסומכם על הבטחותיהם של שכניהם הנוצרים להגן עליהם. ב-[[18 במאי]] פשטו על העיר הצלבנים המתפרעים שטבחו ושדדו את יהודי העיר. שרידי הקהילה התאספו בארמון ה[[הגמון]], אך גם הם נלכדו ואולצו [[התנצרות|להתנצר]] או למות. רבים בחרו [[מסירות נפש|להמית את עצמם]] (כ-800 לפי [[אליעזר בן נתן|הראב"ן]] ו-350 לפי [[ספר זיכרונות|ספר הזכרונות]] של [[נירנברג]]), יהודי צעיר בשם שמחה כוהן, שאביו ושבעת אחיו נטבחו, העמיד פנים כמסכים ל[[טבילה (נצרות)|טבילה]], אך כשהגיע לכנסייה שלף [[פגיון]] והרג את אחיינו של ההגמון (ככל הנראה כיוון אל ההגמון עצמו).{{הערה|1=מרווין לוונתאל, '''תולדות היהודים בגרמניה''', [[הוצאת מסדה]].}} מרבית חוקרי התקופה, כולל [[צבי גרץ|גרץ]] ו[[דובנוב]], סוברים כי הפגיעה בשלוש הקהילות הייתה אנושה והיוותה נקודת מפנה בתולדות העם היהודי ב[[אירופה]] של [[ימי הביניים]]. ישנה דעה חלוקה ולפיה הרדיפות, למרות חומרתן, לא הכו גלים והיו בעלות אופי מקומי בלבד.{{הערה|שם=שמעון|1={{מטח|שמעון שוורצפוקס|מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל|14758}}}}{{הערה|1=[[אברהם גרוסמן]], '''חכמי אשכנז הראשונים''', פרק עשירי: "גזירות תתנ"ו - משבר ומיפנה?", ירושלים: [[הוצאת מאגנס]], תשס"א-2001 ([http://www.faculta.co.il/uid_43492/חכמי-אשכנז-הראשונים-2.htm סיכום המאמר באתר פקולטה)]}} כך מתאר רבי שלמה ברבי שמשון את המאורעות:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=והנשים הצדקניות החסידות, אשה אל אחותה פשטה צווארה להעקד על ייחוד השם. ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואישה בבנה ובביתה ושכן בשכנו זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד, עד שנתערבבו דמים בדמים ונתערבבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם ודמי אחים באחיותיהם ודמי רבנים בתלמידיהם ודמי חתנים בכלותיהם ונהרגו ונטבחו על ייחוד השם הנכבד והנורא. וגם הנשים הטהורות בנות מלכים היו זורקות את המעות ואת הכסף בעד החלונות אל האויבים כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם.}}
| |||