קנטטה – הבדלי גרסאות

ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]] הייתה המוזיקה ברובה ווקאלית, אך ב[[תקופת הבארוק]] הלכה המוזיקה האינסטרומנטאלית ותפסה מקום של כבוד לצד המוזיקה הווקאלית ובמקביל גבר השימוש במושג קנטטה (מלשון "קנטרה" - לשיר) לעומת ה[[סונאטה]] (מלשון "סונארה" - לנגן). החל מאמצע [[המאה ה-17]] עד שלהי [[המאה ה-18]], ניתנה העדפה ב[[מוזיקה קאמרית|מוזיקה הקאמרית]] לקנטטה לקול או שני קולות [[סולו (מוזיקה)|סולו]], בליווי [[צ'מבלו]] ואולי מספר קטן של כלי סולו אחרים. בתחילה הכילה הקנטטה סיפור דקלומי או סצנה ב[[רצ'יטטיב]], עם קישור של [[אריה (מוזיקה)|אריה]] פרימיטיבית, החוזרת על עצמה ברווחי זמן. דוגמאות לצורות אלה אפשר למצוא בקנטטות ה[[כנסייה]] של [[ג'אקומו קריסימי]]. ה[[סולו (מוזיקה)|סולי]] הווקאליים ה[[אנגליה|אנגליים]] של [[הנרי פרסל]], (כדוגמת "טום המשוגע" ו"בס המשוגעת") הם דוגמה למיטב, שניתן להפיק מצורה מיושנת זו. עם הופעתה של האריה דה קאפו, הפכה הקנטטה לקבוצה של שתיים או שלוש אריות מחוברות ברצ'יטטיב. הדואטים והטריו ה[[איטליה|איטלקים]] הרבים שחיבר [[גאורג פרידריך הנדל]] ממחישים את השימוש בצורה מורחבת זו. ה[[מוטט]] ה[[לטינית|לטיני]] שלו, ''Silete Venti'', ל[[קולות (מוזיקה)|סופרן]] סולו, מדגים שימוש בקנטטה כזו במוזיקהב[[מוזיקה כנסייתית]].