אנטי-גיבור – הבדלי גרסאות

גם ברומן שהתפתח החל מ[[המאה ה-18]] היה הגיבור המסורתי דמות שהקורא מזדהה עם ערכייה שתואמים את האידיאלים של החברה בתקופה זו. לעומת זו, דמות בעלת תכונות שליליות כמו פחדנות, ערמומיות, שחיתות וכיו"ב לא יכלה לתפוס את מקומו של הגיבור ביצירה הספרותית.

 

 

מרסו, גיבורו של קאמי בספרו "[[הזר]]" הוא אנטי-גיבור מובהק. טיפוס תמהוני קמעה, מנוכר לסביבתו ולמנהגיה, שבוחן את העולם בעיניים נאיביות לחלוטין, אשר יוצרות [[הזרה|הזרה ספרותית]], שבעזרתה ניתן לקורא לבחון בדרך היולית, חדשה, את החברה בה חי מרסו. הזר של קאמי צמח מתוך היאוש של האדם המודרני מחייו שהם דמויי [[המיתוס של סיזיפוס|מאבקו של סיזיפוס]].<ref name=":0" /> גם [[דון קישוט|דון קיחוט]] של [[מיגל דה סרוואנטס|סרוונטס]] הוא אנטי גיבור קלאסי; אביר היגון המזדקן בעל סוסה זקנה ו"נושא כלים" שהוא כפרי גס, אשר נאבק בטחנות רוח מדומות. גיבוריו של [[פיודור דוסטויבסקי|דוסטוייבסקי]], וביחוד רסקולניקוב מ"[[החטא ועונשו]]", "העוזר" של [[ברנרד מלמוד]], "חיי אליקום" של [[בנימין תמוז]], מוסיפים דוגמאות של אנטי-גיבורים ספרותיים לרשימה. הולדן קולפילד, האנטי-גיבור המובהק מספרו של [[ג'רום דייוויד סלינג'ר|סלינג'ר]]: "[[התפסן בשדה השיפון]]" סוגר את רשימת הדוגמאות.