פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 28,628 בתים ,  לפני שנתיים
←‏היסטוריה: הועבר לערך מורחב, גם מפאת אורך וגם משום אי-רלוונטיות
 
==היסטוריה==
{{ערף מורחב|חילוניות יהודית}}
{{ציטוט-צף|'''לפני האמנציפציה, היהודים חשבו עצמם ונחשבו בעיני הכל כאומה בגלות... אבל תפישתם כאומה נשאבה מהשיח העל-טבעי. המונח "אומה" לתיאורם שימש בפיהם ובפי כל השאר לא במובנו היום, אלא במובן המשתמע מ"[[אחדות הקדושים|כנסייה]]": קולקטיב טרנסצנדנטי שנוצר והתקיים מכח התערבות אלוהית. הכינוי הנפוץ בספרות הרבנית, 'כנסת (דהיינו Ecclesia) ישראל', מצביע על הגורם האלוהי כמכונן את אופיו הקיבוצי של העם... במובנה המקורי, תפישה זו איננה אופרטיבית כיום. בניית מסגרת יהודית רלוונטית לעולם המודרני מחייבת פרשנות הומניסטית למושג 'עם ישראל', וזו בתורה תלויה בהבנה שפירוש כזה יהווה חידוש גמור במחשבת היהדות. אין לייחל לסעד מההשקפה המסורתית כשמנסים לתאר את העם במובנים טבעיים או היסטוריים-חברתיים, וכן אין לטשטש את עומק התהום בינה לתפישה שחובה לאמץ כיום. הנטייה להתעלם מן הפער הזה לא תועיל כלל בתהליך ההתאמה הנדרש.'''|[[מרדכי קפלן]], [https://archive.org/stream/judaismasciviliz00kapl#page/227/mode/1up The Nationhood of Israel]|רוחב=300px}}
תפישות אידאולוגיות יהודיות-חילוניות קמו לראשונה במזרח אירופה בשלהי המאה ה-19, ומנסחיהן, דוגמת [[אחד העם]], השפיעו רבות על הזהות הלאומית הישראלית שקמה בהשראת הציונות החילונית. דור מייסדי המדינה היה חדור ההשקפה שראתה את ה[[יהדות כתרבות]], ואת המסורת הדתית כפרי רוחו של העם היהודי ואחת היצירות שיצר ושניתן היה לשנות או לעזוב במידת הצורך; לא כתולדה של [[התגלות]] אלוהית המגדיר ומכונן את עם ישראל כבהשקפה המסורתית. רעיונות חילוניים עקרוניים היו דומיננטיים בישראל העצמאית בימי הקמתה וגם בעשורים שלאחר מכן, אך נחלשו למן שנות ה-70. המגזר החילוני בישראל שואב חלק ממאפייניו מתפישות אלו, אך רק חלק מהמגדירים עצמם 'חילונים' על פי המפתח הסוציולוגי במדינה אוחז בהשקפה חילונית-יהודית עקרונית.
ה[[מראנוס]] בספרד – ששימרו מנהגים יהודיים ותודעת זרוּת על אף שרשמית היו קתולים – היוו מבחינה מסוימת גורם חלוצי בתהליכי ה[[חילון]] העולמיים. בתקופה בה האמונה הייתה המגדיר החברתי המכריע, הם טשטשו את ההבדלים החדים בין היהדות והנצרות ונעו ביניהן.{{הערה|ראו למשל: Yirmiyahu Yovel, The Other Within: The Marranos : Split Identity and Emerging Modernity, Princeton University Press, 2009. עמ' 354-358.}} [[ברוך שפינוזה]], אבי ה[[פנתאיזם]], מילא תפקיד מרכזי בערעור שלטון הדת באירופה, אך המסר שלו היה כלל-אנושי, לא יהודי: ללא התורה שתגדיר אותם, היה משוכנע שהיהודים יחדלו להתקיים כקבוצה, תוצאה שאף ראה כרצויה.{{הערה|Steven Bayme, Jewish Arguments and Counterarguments: Essays and Addresses, KTAV Publishing House, 2002. עמ' 172-173; Steven Nadler, A Book Forged in Hell: Spinoza's Scandalous Treatise and the Birth of the Secular Age, Princeton University Press, 2011. עמ' 166-168.}} בשלהי המאה ה-18 בוטלה [[הקהילה היהודית|האוטונומיה הקהילתית של היהודים]] יחד עם יתר ה[[קורפורציה|קורפורציות]] החברתיות בידי המדינה הריכוזית העולה, במקביל להיחלשות האמונה הדתית; הן החשיבות וההכרה שייחסו הנוצרים ליהודים כעם הנבחר-לשעבר, גם אם מושפלים, והן המסד הפנימי של הזהות היהודית עד אותה עת נחלשו אם לא התפוגגו כליל. אז החלה לעלות [[השאלה היהודית]] המודרנית לגבי מעמדה, זהותה והגדרתה של הקבוצה בעולם שהשתנה מן היסוד. אינטלקטואלים יהודים החלו לנסות לגבש מענה סדור לבעייתם. [[אלעזר בן-דוד]], [[שאול אשר]] ו[[פרץ בר]], מהקיצוניים בין אנשי [[תנועת ההשכלה]], הציעו לצמצם את הדת למעט יותר מ[[דאיזם]] ([[דוד פרידלנדר]] הטיף בגלוי לזניחתה המוחלטת ולהתבוללות). אבל גם טיעוניהם שלהם נשענו על הנחת ה[[התגלות]] האלוהית,{{הערה|על נקודה זו ראו במיוחד: Alan T. Levenson, Roger C. Klein, An Introduction to Modern Jewish Thinkers: From Spinoza to Soloveitchik, Rowman & Littlefield, 2006. עמ' 121.}} בכפוף לפרשנות שכלתנית ככל שתהיה, ונימוקם היה שציווי הבורא הטהור הושחת וסולף במשך השנים. בעשורים שלאחר מכן נאבקו [[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסים]] ו[[רפורמים]] על אופיה ותוכנה של ההתגלות השמימית ועל מהות [[בחירת עם ישראל]]. רבים מ[[חכמת ישראל|חלוצי מדעי היהדות]], כמו [[יום-טוב ליפמן צונץ]] ו[[מוריץ שטיינשניידר]], רחקו מאמונה אבל עניינם בנושא היה אקדמי טהור. הם סירבו להפנות את תחום עיסוקם להתמודדות עם הבעיות המודרניות ואף בזו לכך, כשהם משוכנעים שהיהדות נידונה לכליה בעידן החדש, ותפקידם לתעד את מורשתה למען חוקרי העתיד. לטענת ידידו [[גוטהולד וייל]], העיר שטיינשניידר פעם: {{ציטוטון|משימתנו היחידה היא להביא את שרידי גוויית היהדות לקבורה נאותה.}}{{הערה|[[מיכאל מאיר]], Judaism Within Modernity: Essays on Jewish History and Religion, Wayne State University Press, 2001. עמ' 134; הציטוט במקור מ: גוטהולד וייל, "מוריץ שטיינשניידר",[[יידישה רונדשאו]], 8 בפברואר 1907, [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/cm/periodical/pageview/2661353 עמ' 54].}} רבים במערב הוסיפו להזדהות כיהודים תוך הפגנת [[ניכור]] ואדישות כלפי האמונה לתוכה נולדו או כל אחת אחרת, אך אלה היו תופעות חד-דוריות. ילדיהם התנצרו כמעט תמיד.{{הערה|שם=סרנה|Jonathan D. Sarna, [http://www.bjpa.org/Publications/details.cfm?PublicationID=12088 The Rise, Fall, and Rebirth of Secular Judaism], Center for Cultural Judaism, 2007. }}
 
רק ב[[יהדות מזרח אירופה]] קמה הגדרה חדשה, חילונית ופוזיטיבית לזהות היהודית. עד שנות ה-1870, עסקו משכילי רוסיה בפנייה אל הרבנים המקומיים להתאים את הדת לצורכי התקופה המשתנה, אך מובילי מאמץ זה, במיוחד [[משה לייב ליליינבלום]], התייאשו ממנו.{{הערה| Michael Stanislawski, For Whom Do I Toil?: Judah Leib Gordon and the Crisis of Russian Jewry, Oxford University Press, 1988. עמ' 126 וכו'.}} יהודי המזרח היו קבוצה אתנית מובחנת שלא נטמעה לשונית ותרבותית: ב-1897, 97% ברוסיה ובפולין הכריזו על [[יידיש]] כשפת אמם ורק מעט ידעו [[רוסית]] היטב. העברית נותרה לשון השכלה חשובה, והתחוללה בה [[דור התחייה|תחייה ספרותית גדולה]]. תהליכי החילון ביניהם היו משמעותיים אך מהוססים – עשורים רבים לאחר שסמכות ההלכה הטרידה רק את קומץ האורתודוקסים במערב, עדיין נצרך רדיקל כ[[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]] להיאבק בניסיון לשבור את תוקפה בקרב ההמון בארצו – והווייתם הנפרדת הייתה מובנת-מאליה בעיניהם; שלא כבארצות האמנציפציה, השאלה מדוע בכלל "להישאר יהודי" כמעט לא הייתה קיימת. התגברות הלחץ החיצוני והרדיפות הביאו לעליית התנועות הלאומיות בקרבם ([[חיבת ציון]], ה[[אוטונומיזם יהודי|אוטונומיזם]] וכו') משנות ה-80. עקב כך היה קיים מצע איתן עליו יכלה להיבנות תפישה לא-אמונית בקרב האינטליגנציה הצעירה.{{הערה| Laurence J. Silberstein, The Postzionism Debates: Knowledge and Power in Israeli Culture, Routledge, 2013. עמ' 34.}} היה זה אשר צבי גינצבורג, "[[אחד העם]]", ההוגה החשוב ביותר של הזהות היהודית החילונית, שביקש לשמר רצף מלא עם העבר בלי להדחיק את סוגיות השעה ותוך התמודדות מלאה עמן.
 
כפי שציין לורנס זילברשטיין, אחד העם היה מודע לכך שהשיח התאולוגי בו השתמשו היהודים להגדיר את עצמם לא היה תקף לצעירים משכילים כמותו ועמד לאבד רלוונטיות לגבי מרבית החברה. בעוד שאחרים התעלמו מכך ולא התעמתו עם הנושא, הפתרון שגיבש היה מהפכני. הוא ייתר לחלוטין את כל הוויכוח על תוכן ההתגלות וזנח את מושג הבחירה בידי האל. בהשקפתו החילונית ה[[אגנוסטי]]ת, העם קם לבדו ופיתח את נהגיו ומסורותיו לגמרי בעצמו; הכח המפרה והמניע בהיסטוריה לא היה שלשלת מסירת התורה לאורך הדורות, אלא "רוח לאומית" שאיחדה את כל היהודים, אותה תיאר במושגים ביולוגיים-גזעיים ששאל [[הרברט ספנסר|מעולם המושגים האירופאי של ימיו]]. הוא החיל את תפישתו לאחור על כל תולדות ישראל, בהן ראה ביטוי לדחף הישרדות זה. כפי שכתב ב-1898:
 
{{ציטוטון|היהודי החפשי בדעותיו, אבל אוהב עמו... הוא בבחינת פנתיאיסט לאומי. הוא '''רואה כח־היצירה של רוח העם מבפנים''' במקום שהמאמין אינו רואה אלא '''[[מעמד הר סיני|כפית הר כגיגית על ידי כח עליון מן החוץ]]'''. לו על כן הצדקה יותר לדבר בשם קניני הרוח של העם... בהיות, לפי השקפתו, '''הרוח הלאומי הוא הבורא לו בעצמו את קניניו בצלמו''' ... גאותו הלאומית של היהודי המאמין היא גאות עבד שרבו מקרבו לעבודתו, נותן דבריו בפיו ועושה חפציו על ידו; וזו של הלאומי החפשי בדעותיו, גאות בן־חורין המכיר את הכח שבנפשו פנימה.}}
 
הוא לא היה היחיד או הקיצוני מבין מגבשי התפישה החילונית-תרבותית החדשה שראתה את ה'''[[יהדות כתרבות]]''', אם כי היה החשוב והשיטתי מביניהם. מבקריו הקשים [[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]] ו[[יוסף חיים ברנר]] תיעבו את ההווה היהודי במזרח אירופה וקראו לניתוק הרצף עם העבר וליצירת יהודי חדש, אחר. גינצבורג לעומתם רחש הערכה רבה למסורת, לא כגוף של ציוויים אלוהיים אלא כאוסף מנהגים שתכליתם לגבש את הקבוצה וניתן היה להתאימם ולבחור מביניהם לפי שיקול זה. הוא אף ניסה לטעון שחוקי ההלכה נוצרו לא לתכלית עצמם אלא כדי לשמר את העם בגלות ולהבטיח את המשכיותו. במקביל לו פעל גם [[שמעון דובנוב]], שביטא את התזה הלאומית-תרבותית בהיסטוריה רחבת-היריעה שלו "[[דברי ימי עם עולם]]": את יחסו לשאלת האמונה סיכם במילים {{ציטוטון|בכלל אפשר לו לאדם להיות יהודי לפי תורת הנביאים או התלמוד... [[משה מנדלסון|מנדלסון]] או ה[[בעש"ט]], לפי [[אברהם גייגר|גייגר]] או [[רש"ר הירש|הירש]], '''ובלבד שלא יהיו כופרים בעיקר הרעיון הלאומי''', שאינו דבר עיוני אלא מעשה היסטורי.}} דובנוב שאף ל[[אוטונומיזם יהודי]] ברוסיה. גם אחד העם עצמו לא התלהב במיוחד מה[[ציונות]], אך סבר שניתן יהיה לפתח תרבות לאומית רק במדינה עצמאית. פתרון שהתמקד בגלוי יותר ביהודי המזרח לבדם (הגם שאחד העם ורבים כמותו היו משוכנעים שיהודי המערב היו כבר על סף התבוללות גמורה ממילא) נהגה על ידי [[חיים ז'יטלובסקי]]. הוא הציע להמיר את תפקיד האמונה כגורם מאחד בשפה היידית ולחתור [[יידישיזם|להכרה בדובריה כקבוצה לאומית]], בעוד שהמורשת הדתית אמנם תשומר אך בבחינת פולקלור; הוא לא התייחס מעולם במפורש לעתידן של קבוצות אתניות יהודיות אחרות, ויורשיו היידישיסטים חיקוהו על פי רוב.{{הערה|לוונסון, קליין, עמ' 119-127; הציטוט מ: אחד העם, [http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz054.html תחיה ובריאה].; Zvi Gitelman, Jewish Identities in Postcommunist Russia and Ukraine: An Uncertain Ethnicity, Cambridge University Press, 2012. עמ' 75.}} בהשלכה מהגדרתם-מחדש את העם, ההוגים החילוניים המובילים שאפו גם לשנות את תבחיני ההשתייכות אליו לסממנים אתניים-לאומיים. אחד העם לא הכיר כלל בתוקפו של ה[[גיור]], ברדיצ'בסקי תמך בהטמעה של המקומיים בארץ ישראל באמצעות נישואין וללא המרת דת, ו[[יעקב קלצקין]] ראה בסירוב להזדהות עם התנועה הלאומית שלו "שמד לאומי" שהיה צריך לדעתו להוציא מכלל היהדות.
 
הניסוח-מחדש של הזהות וההכרה היהודיות סחף אחריו את רוב יהודי מזרח אירופה כשעברו תהליכי מודרניזציה וחילון, הן במקומות מושבם והן בתפוצה, בקרב המהגרים באמריקה, ארץ ישראל ויתר העולם. הייתה לו השפעה גם על יהודי המערב, אם כי זו הייתה מוגבלת. בארצות האמנציפציה, הטמיעה התרבותית הושלמה כבר סביב אמצע המאה ה-19 ושוויון הזכויות הותנה בניסוח היהדות במושגים קוֹנְפֶסיוֹנַלִיִים, ככנסייה אחת מני רבות של "בני דת משה" השייכים ללאום המקומי. אף שרוב היהודים היו אדישים לדתם, הם הוסיפו לתפוש את עצמם במושגים כאלה והיו חשדנים ומנוכרים כלפי האידאולוגיה של המהגרים ממזרח אירופה, גם משום שאיימה פוטנציאלית על מעמדם האזרחי; באורח פרדוקסלי, האחרונים החזיקו בהשקפות בלתי-דתיות ואנטי-דתיות למרות שהיו קרובים הרבה יותר למסורת, בעוד שהראשונים התעקשו לרוב שהיהדות היא רק או לפחות קודם כל דת הגם שהיו מנוכרים לזו.{{הערה|Steven Zipperstein, Elusive Prophet: Ahad Ha'am and the Origins of Zionism, University of California Press, 2014. עמ' 114.}} המהגרים, בתורם, בזו למערביים כולם גם יחד כמתבוללים בלתי-לאומיים – [[חיים ויצמן]] תיאר את המנהל החרדי שעבד תחתיו בגרמניה: "הרב ד"ר בארנס, [[נאו-אורתודוקסיה (יהדות)|אדוק קיצוני]]... היה מתבולל גמור, וכינה עצמו 'גרמני בן דת משה'".{{הערה|Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press, 2001. עמ' 4.}} [[יהודי ארצות האסלאם]], בינתיים, היו חשופים פחות ללחץ להגדיר את עצמם מחדש – בין אם לכיוון של קבוצה דתית או לאומית – בחברה מוסלמית שהגדרות כאלה היו זרות אף לה (למרות עלייתה המהוססת של הלאומיות הערבית, שניסתה לשווא לנטרל את היסוד הפוליטי באסלאם ולהפכו מ[[חוקה]] אלוהית מכתיבת-כל לעניין פולחני אישי) ושלא הייתה בה מלכתחילה, בדומה ליהדות ובניגוד לנצרות, כל הפרדה בין ספירות "דתיות" שהאמונה הייתה מוגבלת אליהן ו"חילוניות". לא פחות מכך, הקהילות שמרו על אוטונומיה משפטית ניכרת: מוסד ה[[מילט]] העות'מאני, סמכות בתי-הדין הרבניים ב[[יהדות מרוקו|מרוקו]] להכריע בחלק ניכר מהעניינים האזרחיים וכיוצא בזה הותירו את יהודי ארצות האסלאם כגוף [[קורפורציה|קורפורטיבי]] נפרד במידה מסוימת. אף שרובם התרחקו משמירת מצוות ואורח חיים מסורתי וחלק ניכר העדיף להיטמע היישר בתרבות המעצמות הקולוניאליות, הם נותרו בבסיסם קרובים יותר לתפישה היהודית המקורית: השתייכות הכלל לקולקטיב מוגדר-אמונה שחבק את כל תחומי החיים מכח לידה ומורשת ללא קשר להשקפת הפרט,{{הערה|Medding, Peter Y.; Goldstein, Israel. Sephardic Jewry and Mizrahi Jews : Vol XXII. Oxford University Press, 2008. עמ' 48; [[רפאל פטאי]], The Jewish Mind, Wayne State University Press, 1977. עמ' 429.}} ולא שכנוע אישי באמיתות הדת שהוגבלה מאליה למרחב הפרטי כבמערב או לחלופין תודעה והכרה לאומית כבמזרח.
 
שלהי המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 היו ימים של שגשוג והתפשטות לחילוניות היהודית, בעת שתושבי או יוצאי מזרח אירופה היו רוב מוחלט, לפחות חמש שישיות, מקרב יהודי תבל. רשתות בתי-ספר שהורו ביידיש או בעברית צמחו בפולין, ב[[הארצות הבלטיות|ארצות הבלטיות]] ובברית המועצות, והיהודים הוכרו בכולן כמיעוט לאומי [[בין מלחמות העולם]]. בשנות ה-30 מנו האדוקים דתית בפולין עצמה, מעוזם הגדול בעולם, לא יותר מבין 20% ל-33% מכלל האוכלוסייה היהודית.{{הערה|Jaff Schatz, Jews and the Communist Movement in Interwar Poland, בתוך: Dark Times, Dire Decisions : Jews and Communism, Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry. Oxford University Press, 2005. עמ' 35.}} בקרב המהגרים בארצות הברית הייתה תרבות חילונית עשירה, בעיקר ביידיש, ורובם התנכרו לדת: איגודים כמו ה[[ארבעטער רינג]], לדוגמא, חילנו את המסורת הישנה ובין היתר הנהיגו [[סדר פסח|סדרי פסח]] בדגש סוציאליסטי, עם הגדות מתוקנות בהתאם ביידיש ואנגלית. התנועה ה[[רקונסטרוקטיבי]]ת של [[מרדכי קפלן]], שהושפע מאוד מאחד העם, הייתה מועטת חברים אך בעלת השפעה שחרגה בהרבה מגודלה.{{הערה|שם=סרנה|}} גם קפלן שלל [[אל פרסונלי]] ואת מושג ההתגלות, הגדיר את היהדות כציווילזציה וכתב ש{{ציטוטון|חווה מהפכה קופרניקאית בהבנת היהדות... הדת היהודית התקיימה עבור העם, לא העם עבור הדת.}}{{הערה|מרדכי קפלן, Judaism as a Civilization, [https://archive.org/stream/judaismasciviliz00kapl#page/n13/mode/1up עמ' xii].}} בארץ ישראל, הציונות הסוציאליסטית הייתה דומיננטית: ממשיכיו של אחד העם, במיוחד [[ביאליק]], ניסו לעצב מחדש יסודות נבחרים ממורשת העבר, כמו השבת, כמצע לאתוס לאומי. התרבות הציונית חילנה חגים כמו [[שבועות]] או [[חנוכה]] והעמידה במרכז את ה[[תנ"ך]], שסיפק רקע רומנטי ועתיק ואפשר לטשטש את המסורת הרבנית.
 
לקראת מלחמת העולם השנייה, תנועות יהודיות-חילוניות היו הכח השליט ברחבי התפוצה ונראו כעומדות לסחוף אותה כליל. אבל מגמה זו השתנתה. הניסיון השאפתני והמקיף ביותר ליצור זהות חילונית מבוססת נערך בברית המועצות, כשהאידאולוגים של הי[[יבסקציה]], כמו [[משה ליטבקוב]], ניסו לכונן לאום דובר-[[יידיש]] שישתלב כשווה במערכת הלאומים הסובייטית. על אף שנהנו מתמיכה מלאה של המשטר, הציבור היהודי שכל ההגבלות הוסרו מעליו העדיף ברובו להתבולל ישירות בתרבות הרוב הרוסית והתעלם מבתי-הספר והפעילות התרבותית שיצרו. ה[[יידישיזם]] הסובייטי הוכרז ככישלון בשלהי שנות ה-30.{{הערה| David Shneer, Yiddish and the Creation of Soviet Jewish Culture: 1918-1930, Cambridge University Press, 2004. עמ' 13-14.}} לאחר המלחמה התווספו לכך גם [[הרוגי המלכות בברית המועצות (1952)|רדיפות השלטונות]] שפנו נגדם: היהודים הסובייטים נותרו ברובם עם מעט מאפיינים חיוביים ותוכן ותפשו עצמם בעיקר על דרך השלילה, כמיעוט מופלה שאפילו ההתבוללות נמנעה ממנו בשל סימונו הלאומי היהודי במסמכי הזהות.{{הערה|גיטלמן, Jewish Identities, עמ' 121.}} [[השואה]] הכריתה כליל את המרכזים הגדולים בפולין ובארצות הבלטיות ואת המאגר הדמוגרפי בו צמחו התפישות היהודיות-חילוניות.
 
במקביל, צאצאי המזרח-אירופאים בארצות הברית עברו אמריקניזציה וטמיעה ורובם עזבו את שכונות המהגרים הצפופות והעניות בהן התגוררו. לא פחות משהתרחקו מתרבות הוריהם ומהאידאולוגיות שאלה הביאו עמם – ההווייה היידית שלהם נראתה עתה אנכרוניסטית לחלוטין – הם נדרשו לקבל את הנורמות הדתיות של המעמד הבינוני האמריקני בו ביקשו להיקלט, תביעה שהייתה חריפה במיוחד בראשית [[המלחמה הקרה]] כשהיעדר השתייכות דתית החשיד באהדה לקומוניזם. הנהירה ההמונית לבתי-הכנסת הפכה את [[היהדות הקונסרבטיבית]], שיצרה פשרה בין אווירה מסורתית לנינוחות כלפי אי-שמירת מצוות, לתנועת ענק תוך זמן קצר. גם היהדות ה[[רפורמי]]ת צמחה פי חמישה עד 1956, אם כי הנהגתה הרבנית התקשתה לעכל ציבור שדרש החזרה של פריטים מסורתיים רבים שזנחה בעבר (כמו טליתות, כיפות ושופרות), אך מתוך ראייתם כחלק מהתרבות היהודית וללא אמונה:{{הערה|שם=סרנה}}{{הערה|שם=דיינה}} תאולוגים רפורמים סירבו בתוקף להתפשר עם הנטייה הרווחת בקהל לוותר על הרעיון של [[בחירת עם ישראל]] ולראותו כקבוצה אתנית גרידא שהדת הייתה פשוט חלק מתרבותה.{{הערה| Arnold M. Eisen, The Chosen People in America: A Study in Jewish Religious Ideology, Indiana University Press, 1983. עמ' 52-58.}} ב-1968 העניק הרב [[שרווין ויין]] ביטוי לאתאיסטים הרבים בזרם ופרש כדי לייסד את ה[[יהדות חילונית-הומניסטית]] הקטנה, שניהלה טקסים של מעין-תפילה כביטוי תרבותי ומחקה כל אזכור לאלוהים.{{הערה|שם=דיינה|Dana Evan Kaplan, The New Reform Judaism: Challenges and Reflections, University of Nebraska Press, 2013. עמ' 262.}}
 
ביישוב הציוני בארץ ישראל נהנו הכוחות החילוניים מבכורה בשנים שלפני הפסקת השלטון הבריטי ב-1948. אבל ייסוד מדינה עצמאית וקליטת הגירה המונית (בייחוד מארצות האסלאם) דחף את הממשל למסלול פשרני יחסית, מתוך הצורך לפנות למכנה המשותף ואילוצים פוליטיים. שומרה ההגדרה העות'מאנית הישנה של כלל יהודי ישראל כ[[מילט]] בעל מעמד נפרד שכל חבריו כפופים לרשויות הדתיות בעניינים שונים, בעיקר דיני אישות. בשנות ה-50 ניזומו שיעורי דת בבתי-הספר הכלליים; ב-1958, לאחר משבר בסוגיית [[מיהו יהודי]], נסוגה הממשלה מהעמדה שאיפשרה לכל המצהיר על עצמו בתום לב להתקבל ככזה ואומצה ההגדרה הדתית עבור זכאות להגירה. למרות זאת, האתוס הלאומי-חילוני נותר חזק מאוד בחצי-היובל הראשון לעצמאות. ההנהגה אמנם ויתרה לדת במישורים רבים, אך שאפה לשלוט בה ולהכיל את סמליה כחלק מגישת ה[[ממלכתיות]] שנועדה לכונן זהות ישראלית אחידה. שנות ה-70, בייחוד לאחר [[מלחמת יום הכיפורים]], עמדו בסימן התפוררותה של האידאולוגיה הזו. הימין הדתי עלה ככח חזק ומשפיע בפוליטיקה בדמות [[גוש אמונים]] המשיחי, כשהתאורטיקנים שלו תוקפים את הטענה כי עם ישראל הוא "עם רגיל" ומחזירים את ההגדרות האמוניות הישנות לשיח הכללי; ה[[חרדים]] התמצבו אף הם כגורם מרכזי, כששורותיהם תופחות מגל חזרה בתשובה שסחף את ישראל ואת העולם היהודי. במקביל עמדה שיבה של יוצאי ארצות האסלאם להזדהות מופגנת עם המסורת, שתוצאתה הבולטת ביותר הייתה [[מפלגת ש"ס]]. ההתחזקות העצומה של הכוחות הדתיים – בטענה להיותם המייצגים היחידים של זהות ותוכן יהודיים פוזיטיביים ובעלי משמעות, יותר מהגידול המספרי של שומרי מצוות (אלה נותרו מיעוט ברור והוסיפו לאבד צעירים רבים ל[[חזרה בשאלה]]) או בעלי זיקה לאורח חיים כזה – דחפה את האגף החילוני בחברה הישראלית למגננה אידאולוגית לקראת סוף המאה.
 
תגובה עיקרית למשבר החילוניות היהודית, במיוחד בישראל אך גם מחוצה לה (שם הוא מתבטא באדישות גמורה ובהתבוללות בהיקף גדול), הייתה פנייה של פעילים ללימוד ולהתעניינות במסורת וביצירה היהודית – לא באורח אקדמי מנותק ואובייקטיבי, אלא בניסיון להנחיל אותה כמורשת אקטואלית וכתרבות לציבור הרחב. גישה כזו אומצה על ידי גופי "[[התחדשות יהודית (ישראל)|ההתחדשות היהודית]]" השונים בישראל וגם ארגונים יהודיים במערב, כמו קרן פוזן הבריטית, שהפנו עורף לזרמים הדתיים בארצם ואימצו שוב בגלוי תפישה חילונית. במקביל, סוציולוגים עמדו על כך שהתחזקות הדת במדינת ישראל היא תהליך דו-משמעי: כשם שרבים המחללים שבת בפומבי וכו' מצהירים על זיקה לדת ומסרבים לראות עצמם חילונים, נטייה המעידה על היות האמונה עוגן הזהות הפוזיטיבי העיקרי גם בקרב מספר ניכר מהמתעלמים מציווייה,{{הערה| Guy Ben-Porat, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel, [[הוצאת אוניברסיטת קיימברידג']], 2013. עמ' 219-228.}} כך אחוז משמעותי משומרי המצוות רואים בקיומן רק מרכיב נוסף כחלק מהזדהותם הלאומית כיהודים{{הערה|[[תומר פרסיקו]], "ארבע אמות של לאומיות: חיוכה המאוחר של הציונות החילונית", '''[[דעות]]''', סיון-תמוז תשע"ו.}} או שמירת מסורת משפחתית.
 
==הגדרת חילוני==