|
===פעילות פוליטית מוקדמת===
דה ואלירה גדל כנער אינטליגנטי ובעל דעה משלו. הוא עבד כמורה ל[[מתמטיקה]]למתמטיקה בבית ספר תיכון.{{הערה|שם=דבר29|{{דבר||עם מאסר די־ואלירה|1929/03/04|00204}}}}. במקביל, היה פעיל באגודת gaeilgeoir, אשר פעלה להחייאת הלשון ה[[אירית]] הגאלית. הוא נישא לשינייד פלאנאגן. ב-[[1913]] הצטרף למיליציה בשם "המתנדבים האירים", ארגון צבאי למחצה שמטרתו קבלת עצמאות מהשלטוןמן השלטון הבריטי, וקידום תוכנית "שלטון הבית" שהגה [[ויליאם יוארט גלאדסטון]], ראש הממשלה הבריטי, כבר בשנת [[1886]]. לצורךהקבוצה תכנוןהייתה אסטרטגיותמעורבת פוליטיותב"[[מרידת ומדיניותחג שונותהפסחא]]" השתמשבאפריל בכלים[[1916]], מתמטיםבמהלכה לחישובהוביל תועלתדה ואלירה פלוגה של מורדים אירים שתפסה את מרכז [[דבלין]]. על פי המסופר, רווחפלוגתו, בת 160 איש, עמדה בגבורה אל מול 6000 חיילים של בריטניה. בעת כניעתו הצהיר "אני המפקד, ירו בי ואל תגעו באנשי"{{הערה|שם=דבר29}}. לאחר כישלון המרידה נדון דה ואלירה ו[[הפסדעונש מוות|למוות]] ובתוךעל כךידי בעיקרהרשויות בהבריטיות, אך העונש הומר ל[[מטריצהמאסר עולם]], כנראה בשל היות דה ואלירה אזרח ארצות הברית. הוא שוחרר כחלק מ[[חנינה כללית]] ביוני [[1917]]. ביולי 1917 נבחר דה ואלירה כחבר [[הפרלמנט הבריטי]] כנציג מחוז איסט קלייר. ב-25 באוקטובר 1917 הוא הכריז עם חבריו על הקמת "הרפובליקה האירית" ונבחר להיות נשיאה{{הערה|מטריצותשם=דבר29}}. במסגרת זאת הוא ארגן מרד נגד אנגליה, ועל כן נאסר במאי 1918. בפברואר [[1919]] נמלט דה ואלירה מן הכלא, והחליף את [[קתאל ברויה]] כנשיא הפרלמנט האירי (ה[[דאל אירן]], או האספה), שהוכרז על ידי חבריו למפלגת [[שין פיין]] בינואר 1919 בעת היותו בכלא.
בספטמבר [[1919]] הכריזה הממשלה הבריטית כי הדאל אינו חוקי, והסכסוך סביב פעולתו הפך ל[[מלחמת העצמאות האירית]]. דה ואלירה נסע לארצות הברית לגייס כספים להמשך המלחמה מן הציבור האירי הגדול בארצות הברית .{{הערה|{{דואר היום|איתמר בן אב"י|לקראת השלום האמיתי|1919/09/07|00201}}}}{{הערה|{{דואר היום||מברקים אחרונים|1920/01/26|00302}}}} . הוא השאיר את ניהול ענייניה של אירלנד בידי יריבו הגדול [[מייקל קולינס]] בן ה-29. ▼הקבוצה הייתה מעורבת ב"[[מרידת חג הפסחא]]" באפריל [[1916]], במהלכה הוביל דה ואלירה פלוגה של מורדים אירים שתפסה את מרכז [[דבלין]]. על פי המסופר, פלוגתו, בת 160 איש, עמדה בגבורה אל מול 6000 חיילים של בריטניה. בעת כניעתו הצהיר "אני המפקד, ירו בי ואל תגעו באנשי".{{הערה|שם=דבר29}} לאחר כישלון המרידה נדון דה ואלירה [[עונש מוות|למוות]] על ידי הרשויות הבריטיות, אך העונש הומר ל[[מאסר עולם]], כנראה בשל היות דה ואלירה אזרח ארצות הברית. הוא שוחרר כחלק מ[[חנינה כללית]] ביוני [[1917]]. ביולי 1917 נבחר דה ואלירה כחבר [[הפרלמנט הבריטי]] כנציג מחוז איסט קלייר. ב-25 באוקטובר 1917 הוא הכריז עם חבריו על הקמת "הרפובליקה האירית" ונבחר להיות נשיאה.{{הערה|שם=דבר29}} במסגרת זאת הוא ארגן מרד נגד אנגליה, ועל כן נאסר במאי 1918. בפברואר [[1919]] נמלט דה ואלירה מן הכלא, והחליף את [[קתאל ברויה]] כנשיא הפרלמנט האירי (ה[[דאל אירן]], או האספה), שהוכרז על ידי חבריו למפלגת [[שין פיין]] בינואר 1919 בעת היותו בכלא.
▲בספטמבר [[1919]] הכריזה הממשלה הבריטית כי הדאל אינו חוקי, והסכסוך סביב פעולתו הפך ל[[מלחמת העצמאות האירית]]. דה ואלירה נסע לארצות הברית לגייס כספים להמשך המלחמה מן הציבור האירי הגדול בארצות הברית.{{הערה|{{דואר היום|איתמר בן אב"י|לקראת השלום האמיתי|1919/09/07|00201}}}}{{הערה|{{דואר היום||מברקים אחרונים|1920/01/26|00302}}}} הוא השאיר את ניהול ענייניה של אירלנד בידי יריבו הגדול [[מייקל קולינס]] בן ה-29.
===כנשיא הרפובליקה===
כאשר חזר דה ואלירה לאירלנד, בסוף 1920,{{הערה|{{דואר היום||שעה אחרונה|1920/12/20|00302}}}}, הייתה הארץ עדיין בחבלי מלחמת העצמאות. דה ואלירה עמד על כך שאירלנד תתנתק באופן מוחלט מבריטניה.{{הערה|{{הצפירה||המניפסט של די ולירה אל העם האירלנדי|1921/01/14|01000}}}}. עם זאת, הצהיר שאם תנתן לאירלנד עצמאות מוחלטת הוא יסכים לברית לשיתוף פעולה צבאי וכלכלי.{{הערה|{{דואר היום||לקראת השלום האירלנדי|1921/02/03|00302}}}}. המשא ומתן התקדם במהלך שנת 1921.{{הערה|{{דואר היום||לקראת השלום האירלנדי|1921/07/21|00304}}}}. אולם דה ואלירה דחה את ההצעה הבריטית מאוגוסט 1920 לעצמאות פנימית תוך כפיפות לכתר הבריטי.{{הערה|{{הצפירה||תשובת לויד דזשורדזש לדה וואלירה|1921/09/01|00302}}}}.
באוגוסט [[1921]] שינה דה ואלירה את חוקת הדאל על מנת לשדרג את תפקידו מראש ממשלה (או יושב-ראש הקבינט) לנשיא של הרפובליקה, וכך להיות שווה במעמדו למלך [[ג'ורג' החמישי]], כראש המדינה האירית. כנשיא, טען דה ואלירה, עליו להיעדר משיחות השלום שהתקיימו באוקטובר [[1921]], שכן המלך ג'ורג' נעדר מהן. בשיחות אלו הוסכם על חלוקתה של אירלנד. 26 מתוך 32 המחוזות של המדינה קיבלו עצמאות חלקית. המחוזות הדרומיים נקראו "[[המדינה האירית החופשית]]" ואילו ששת המחוזות הצפוניים נותרו בשליטתה של בריטניה וכונו "[[צפון אירלנד]]". מבחינה טכנית הוסכם כי המחוזות הצפוניים יהיו חלק מן המדינה האירית החופשית, אך ניתנה להם אפשרות לפרוש, ומחוזות אלו, שרוב תושביהם [[פרוטסטנטים]] (בניגוד לרוב הקתולי באי כולו) ניצלו מיד את האפשרות. הסדר זה נראה לנציגי אירלנד בוועדה כה בלתי סביר (שכן הם סברו כי "צפון אירלנד" הינה מדינה קטנה, וכי היא תתמוטט מיד מבחינה כלכלית וחברתית), עד כדי כך שקיבלו אותו, שכן סברו שלא יאריך ימים. ההסכם נחתם ביום [[6 בדצמבר]] [[1921]].
===ההשתתפות בדאל של המדינה החופשית - "הנוסחה הריקה"===
באפריל [[1923]] הורה דה ואלירה לתומכיו להניח את נשקם, ופנה לשיטות פוליטיות על מנת להשיג את מטרותיו. מאוכזב מהתנהגותם של רוב אנשי מפלגת שין פיין, פרש דה ואלירה מן המפלגה במרץ [[1926]] והקים מפלגה חדשה "[[פיאנה פול]]" (חיילי הגורל). המפלגה זכתה בהישגים בקלפי, אך חבריה סירבו להישבע אמונים למלך האנגלי,{{הערה|שם=דבר29}}{{הערה|{{דבר||אנשי דה ואלירה נשארו מחוץ לדייל|1927/06/26|00101}}}}, והחל מאבק משפטי בנוגע לשאלה זו. עד מהרה הביא המאבק לרצח סגן ראש הממשלה [[קווין או'היגינס]], ומכיוון שכך, ראש הממשלה [[ויליאם תומאס קוסגרייב]] העביר הצעת חוק המחייבת את כל המועמדים לפרלמנט להצהיר כי אם ייבחרו, יישבעו אמונים למלך. משנדחק כך לפינה הכריז דה ואלירה כי השבועה הינה "נוסחה ריקה מתוכן", ונשבע אמונים למלך באוגוסט [[1927]].{{הערה|{{דבר||דה ואלירה מוותר כדי להיות לכח|1927/08/12|00102}}}}.
בפברואר 1929 נידון לחודש מאסר ב[[בלפסט]] בעוון כניסה בלי רישיון לצפון אירלנד.{{הערה|{{דבר||דה ואלירה נאסר באולסטר|1929/02/07|00121}}}}{{הערה|{{דבר||די ואלירה הוחזר לדובלין|1929/03/08|00116}}}}. במהלך משפטו סירב לדבר [[אנגלית]] והתעקש לדבר גאלית.{{הערה|{{דבר||נשפט שלא בפניו בנוכחותו|1929/02/19|00103}}}}.
===כראש הממשלה===
|
