אנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו – הבדלי גרסאות

העיתונאית הגרמנייה [[לאה רוש]] הייתה הכוח המניע מאחורי בניית האנדרטה. בשנת [[1989]] היא ייסדה קבוצה על מנת להביא לבניית האנדרטה ולאסוף תרומות. כאשר הדרישה קיבלה תנופה ציבורית, ה[[בונדסטאג]] החליט להביא ליישום הפרויקט, ובמאי [[1994]] החלה התחרות על תכנון האתר. ביוני [[1995]] התקבלה הצעתה של קריסטין ז'קוב-מרקס, [[צייר|ציירת]] מ[[ברלין]], ליצירת מישור משופע מבטון בו ייחרתו שמות הקורבנות {{הערה|[http://wso.williams.edu/~mdeean/berlin/jackob-marks.html]}} אך ההצעה העלתה ביקורת רבה, וחריטתם של מיליוני השמות באבן נראתה כבלתי ניתנת ליישום. לבסוף דחה הקאנצלר [[הלמוט קוהל]] את הצעתה של ז'קוב-מרקס. בתחרות נוספת שנערכה בנובמבר [[1997]] זכה האדריכל היהודי - אמריקני [[פיטר אייזנמן]]. בתחרות זו נדחתה הצעה להשאיר את האתר ריק למעט תחנת אוטובוס ממנה ייצאו אוטובוסים כל מספר דקות למחנה הריכוז [[זקסנהאוזן]]. ביוני [[1998]] רוב גדול של הבונדסטגה[[בונדסטאג]] החליט על קבלת תוכניתו של אייזנמן, לה צורף מוזיאון תת-קרקעי "מקום המידע", אשר גם אותו תכנן אייזנמן. הבנייה בפועל החלה ב-[[1 באפריל]] [[2003]].

באוקטובר [[2003]] התברר כי חברת הכימיקלים הגרמנית "דגוסה", אשר סיפקה חומר כנגד [[גרפיטי]] על מנת להגן על הקוביות, הייתה שותפה בחברה "[[דגש (חברה)|דגש]]" {{אנ|Degesch}} שייצרה את גז [[ציקלון B]] בימי השואה.{{הערה|{{ynet|רויטרס|ברלין: העבר הנאצי "רודף" את אנדרטת השואה|2805915|25 באוקטובר 2003}}}} לאחר שיקול דעת המשיכה העבודה, לרבות מעורבות החברה דגוסה, כאשר החברה התחייבה לספק את הצבע לצביעת הקוביות בלא עלות גם בעת ההקמה, וגם בכל צביעה עתידית של האנדרטה.