מבצע לפיד – הבדלי גרסאות

התוכנית הסופית של "מבצע לפיד", שגובשה לבסוף לקראת אמצע ספטמבר 1942, היוותה פשרה בין הגישות המנוגדות של הבריטים והאמריקנים. הבריטים הסכימו שאחד מכוחות המשימה של בעלות הברית ינחת בחוף האטלנטי של מרוקו הצרפתית, וישתלט עליה, ואילו האמריקנים הסכימו לערוך שורת נחיתות אמפיביות גם בחופי אלג'יריה, אולם התנגדו לביצוע נחיתות בנמלי פיליפוויל ובונה (במזרח אלג'יריה) בשלב הראשון של המבצע, משום שאזור זה נמצא הרחק מחוץ לטווח הפעולה של מטוסי בעלות הברית (שפעלו מגיברלטר), ונמצא קרוב יחסית לבסיסי האוויר של הלופטוואפה בסיציליה. המתכננים האמריקנים חששו, שנחיתות אמפיביות באזור זה ללא חיפוי אווירי עלולות להסתיים באבידות כבדות לכוחות הים והיבשה של בעלות הברית. מאותה סיבה נפסלה גם האפשרות להנחית כוחות של בעלות הברית בנמלי תוניס וביזרטה בתוניסיה. כל הנחיתות האמפיביות של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה הצרפתית תוכננו להתבצע בעת ובעונה אחת, אך הוסכם שהפעולות המתוכננות באלג'יריה יתבצעו גם במקרה של כישלון הנחיתות במרוקו הצרפתית, וכן להיפךלהפך. חוסר הנכונות של הפיקוד האמריקני לקחת סיכונים, כדי להבטיח את השגת יעדי המבצע, עתיד היה להתגלות כשגיאה אסטרטגית חמורה{{הערה|1='''Command Decisions''', United States Army Center of Military History, Washington, 2000, Chp.7, pp. 186-198}}.

* כוח המשימה המערבי, שנועד לנחות ב[[מרוקו]], היה תחת פיקוד [[מייג'ור גנרל]] [[ג'ורג' פטון]], ובראש הצי שנועד להובילו לשם הועמד האדמירל [[הנרי קנט יואיט]]. כוח משימה זה נועד להישלח לצפון אפריקה היישר מארצות הברית. הוא כלל 35,000 חיילים מ[[הדיוויזיה המשוריינת השנייה של ארצות הברית|הדיוויזיה המשוריינת השנייה]] ומ[[דוויזיתדיוויזיית חיל רגלים השלישית של ארצות הברית|דיוויזיות החי"ר ה-3]] וה-[[דיוויזיית חיל רגלים התשיעית של ארצות הברית|9]] של צבא ארצות הברית, בשיירה שכללה כמאה ספינות.

* כוח המשימה המרכזי, שנועד לנחות באזור [[אוראן]], היה תחת פיקוד גנרל [[לויד פרדנדאל]]. כוח זה נועד לצאת מבריטניה בספינות בריטיות, ולעבור ב[[מצר גיברלטר]]. מפקד הכוח הימי שהוביל את הכוח היה קומודור תומאס טראוברידג'. הוא כלל כ-18,500 חיילים מרגימנט ה[[צנחן|צנחנים]] ה-509, [[דיוויזיתדיוויזיית חיל רגלים הראשונה של ארצות הברית|דיוויזיית החי"ר הראשונה]] ו[[דיוויזיית השריון הראשונה של ארצות הברית]].

* כוח המשימה המזרחי, שנועד לנחות באזור [[אלג'יר]], היה תחת פיקוד גנרל [[קנת' אנדרסון]]. כוח זה היה בריטי בעיקרו, אך סוכם כי כוח משימה אמריקאי מיוחד בראשות הגנרל [[צ'ארלס ריידר]] יבצע נחיתות הסחה מקדימות. הכוח כלל 20,000 חיילים מ[[דיוויזיתדיוויזיית חיל רגלים ה-78 של הממלכה המאוחדת|דיוויזיית החי"ר ה-78 הבריטית]] ומ[[דיוויזיתדיוויזיית חיל רגלים ה-34 של ארצות הברית|דיוויזיית החי"ר ה-34 של ארצות הברית]], וכן שתי יחידות [[קומנדו]] בריטיות. גם כוח זה נשלח דרך מצר גיברלטר בספינות בריטיות, בפיקוד תת-אדמירל סיר [[הרולד בורו]].

ב[[אוראן]] נחת כוח אמריקאי בפיקודו של גנרל פרדנדאל, אשר כלל כוחות [[חיל רגלים|חי"ר]] מ[[אוגדה|דיוויזיית]] הרגלים ה-1 בפיקוד גנרל טרי אלן. הנחיתות באזור אוראן בוצעו בהצלחה מרובה, ושלושה ראשי גשר נתפסו על ידי שבעה כוחות משימה שנחתו מהים. העיירה ארזיו (Arzew), בה נחתו [[יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית|גדוד הריינג'רים ה-1]], צוות קרבי מדיוויזיתמדיוויזיית השריון ה-1 ורגימנט החי"ר ה-18{{הערה|1=ג'יימס אלטיירי, "'''ראשי-החנית'''", הוצאת [[מערכות]], [[1965]], עמודים 116-141.}}, ושדה תעופה סמוך, נתפסו כמעט ללא התנגדות.{{הערה|שם=Bauer299}} עם זאת, מבצע מוצנח לכיבוש שדה התעופה מדרום לאוראן נכשל בשל תנאי מזג אוויר שפיזרו את הצנחנים ולא אפשרו את השלמת המשימה, ונחיתה בתוך נמל אוראן בניסיון להשתלט על מתקניו נכשלה כאשר ספינות הנחיתה ספגו אש כבדה ורוב החיילים שהשתתפו בפעולה נפגעו. הקרבות באזור הנמל, שכללו מתקפות נגד צרפתיות, וקרבות אוויר וים בין המגינים על החוף לבין הכוח הפולש מן הים, נמשכו עד בוקר ה-10 בחודש, שבו הושלם כיבוש העיר.{{הערה|צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 506}}

תנועת כוחות בעלות הברית לכיוון נמלי צפון טוניסיה התנהלה בשני צירים עיקריים. הכוח שפעל בציר הצפוני התקדם לעבר נמל ביזרטה, דרך הערים באג'ה ומטר, ונתקל בהתנגדות גרמנית רצינית בג'בל עביאד. הכוח שפעל בציר הדרומי התקדם לעבר נמל טוניס מכיוון דרום-מערב, דרך הערים סטיף וקונסטנטין, וב-24 בנובמבר נתקל לראשונה בהתנגדות רצינית של כוחות הציר באזור מאג'ז אל באב. אייזנהאואר שלח את הדיוויזיה המשוריינת האמריקנית ה-1 ואת דיוויזיתדיוויזיית החי"ר ה-1 מכוח המשימה שהונחת בנמל אוראן, כדי לתגבר את כוחותיו של אנדרסון בטוניסיה, אך לא היה די בכך כדי להתגבר על ההתנגדות הגוברת של כוחות הציר. ב-28 בנובמבר נבלמה התקדמות השדרה הדרומית של אנדרסון באזור ג'דידה, כ-20 ק"מ בלבד מטוניס. זו הייתה נקודת השיא של התקדמות בעלות הברית בטוניסיה. גשמי החורף, שהחלו לרדת בסוף נובמבר, היקשו מאוד על המשך התקדמות כוחות הקרקע, שנתקעו בבוץ העמוק, וקירקעו את מטוסי בעלות הברית, שפעלו משדות תעופה מאולתרים. כוחות בעלות הברית היו פרוסים על פני חזית רחבה, ורחוקים מבסיסי האספקה שלהם, בעוד כוחות הציר נהנו מקווי אספקה קצרים. חיילות האוויר של הציר, שפעלו משדות תעופה משובחים וסלולים, שלא ניזוקו מפגעי מזג האוויר, השיגו עליונות אווירית, ותקפו מהאוויר את כוחות הקרקע של בעלות הברית בטוניסיה.