פסק דין בוקר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 36:
*בהתייחס לטענה כי לא ניתן להטיל עיקול על נכס שיצא מחזקתה של החייבת, בשל לשון תקנה 238 לתקסד"א, בית המשפט דחה טענה זו, וקבע שכוונת לשון החוק אינה דווקא לנכסים שבחזקת החייב.
במישור העקרוני, בהכרעה בין זכותו של קונה לעומת זכותו של נושה, בית המשפט הסיק מתוך הסעיפים 6-10 לחוק המקרקעין, כי עסקה במקרקעין שטרם הושלם רישומה בטאבו, מקנה זכות אובליגטורית (חוזית) בלבד. בהתאם לכך קבע בית המשפט שהבעלות על הנכס נותרה בידי המוכרת-הלוה. עם זאת הסתפק{{דרושה הבהרה|אין מילה כזאת}} בית המשפט, שמא עיקול יכול לחול רק על רכוש זכויות מוחלטות של החייב, ואילו במצב זה ההתחייבות החוזית ובפרט מסירת החזקה מצמצמות את זכויות הלוה בנכס ולכן לא ניתן לבצע עיקול? בית המשפט נדרש לפסיקת המשפט העברי אשר קובעת כי נושה מכוח שטר חוב יכול לגבות ממקרקעין של הלווה שנמכרו לאחר מכן (בתנאי שאין נכסים בחזקת הלוה שניתן לגבות מהם), כיון שההלוואה בשטר מתפרסמת ועל הקונה היה להיזהר.
*בהכרעה אשר יצרה את "הלכת בוקר", נקבע שצו העיקול גובר על זכות אובליגטורית של הקונה שטרם רשם את הנכס על שמו בטאבו.
ב[[אוביטר]] הסתפק{{דרושה הבהרה|אין מילה כזאת}} השופט לנדוי האם רישום הערת
===במשפט המשווה===
בית המשפט התייחס בפסק הדין, לנוהג המשפטי בסוגיה זו במדינות שונות;
| |||