יצחק ויטנברג – הבדלי גרסאות

ביולי [[1943]] נודע לנאצים על קיומו של תא קומוניסטי בגטו ועל הקשרים של ויטנברג עם המחתרת הליטאית והם דרשו מה[[יודנראט]] של הגטו להסגירו. הוא נתפס על ידי [[המשטרה היהודית|משטרת הגטו היהודית]] אבל שוחרר בפעולה צבאית של חבריו למחתרת והסתתר בגטו. הוא התחפש בבגדי אשה ועבר למקום מסתור של המחתרת. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. ראש היודנראט, [[יעקב גנס]], דרש בפני ההמון להסגירו. ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו, הסתער בזעם על המחתרת ובלחץ ההמון החליטה מפקדת הפ.פ.או שעל ויטנברג להסגיר את עצמו{{הערה|רוז'קה קורצ'ק, '''להבות באפר''', [[מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'|מורשת]], [[ספרית פועלים]], 1965. תרגום מכתב היד הפולני - [[בנימין טנא]] (מהדורה שלישית) עמודים 161-167}}.. ב-[[16 ביולי]] 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לראש היודנראט גנס, שהעביר אותו לידי הגרמנים{{הערה|[[מן המדבר והלבנון#מחבר הספר|עשהאל לובוצקי]], '''[[איסר לובוצקי#לא דרכי האחרונה|לא דרכי האחרונה]]''', [[הוצאת ידיעות ספרים]], 2017. עמוד 85: "אנשי האף-פי-או עמדו בפני דילמה בלתי אפשרית ועל סף מלחמת אחים. ההמון צר על מטה המחתרת, ומכיוון שוויטנברג לא נמצא - הוא הועבר בינתיים, מחופש לאישה, למקום מחבוא מרוחק - פתחו אנשי הגטו בחיפושים נרחבים אחריו בכל רחבי הגטו. אנשי המחתרת ניסו לעורר את אנשי הגטו ולגייסם לרעיון יציאה למרד מזוין נגד הגרמנים, אך המציאות טפחה על פניהם. אנשי הגטו חששו לחייהם והעדיפו שוויטנברג יוסגר. כיוון שלא נמצא מוצא מהמלכוד, השלים המטה עם הדרישה שעל ויטנברג להסגיר עצמו. לאחר דין ודברים, קיבל עליו ויטנברג את הדין, מינה את אבא קובנר למפקד המחתרת תחתיו והסגיר את עצמו למשטרה היהודית ב 16- ביולי 1943."}}. בבוקר למחרת נמצא ויטנברג מת בתאו. על פי גרסתה של ציפורה (פייגלה) קופרברג (מילשטיין), הוא בלע כדור ציאניד שנמסר לו עוד בהיותו בגטו, ועל פי גרסה שנייה הוא מת בעינויים בידי אנשי ה[[גסטפו]].