הפארק הלאומי גליישר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←פאונה: תיקון קישור |
מ הוספת קישור להסקר הגאולוגי של ארצות הברית |
||
שורה 98:
|}
ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] החלה סוכנות [[הסקר הגאולוגי של ארצות הברית]] לבצע מחקר שיטתי יותר של הקרחונים הנותרים, מחקר הנמשך עד היום. בשנת 2005 נותרו רק 27 קרחונים, ורוב ה[[מדען|מדענים]] מסכימים שאם [[אפקט החממה]] ימשיך במתכונתו הנוכחית, כל הקרחונים בפארק ייעלמו עד שנת 2030{{הערה|שם=monitoring}}. [[נסיגת קרחונים|נסיגת הקרחונים]] תואמת לדפוס העולמי שהואץ מאז שנות ה-80. נסיגת הקרחונים הנרחבת שנצפתה בפארק הלאומי גליישר, כמו גם באזורים אחרים בעולם, מהווה סמן מרכזי לשינויים ה[[אקלים|אקלימיים]] בקנה מידה עולמי. ללא שינוי אקלימי נרחב שבמהלכו ישוב מזג האוויר הקר וה[[לחות|לח]] יותר ואף יתמיד, יופר האיזון בין קצב היווצרות הקרחונים וקצב היעלמותם, והם ימשיכו להיעלם עד שבסופו של דבר יוותרו סלעים חשופים בלבד{{הערה|שם=monitoring}}.
מסוף עידן הקרח הקטן, ב-1850, נמשכה הנסיגה המתונה של הקרחונים עד סוף העשור הראשון של המאה ה-20. קצב נסיגת הקרחונים התגבר במהירות בין [[1917]] ל-[[1926]], ואף הואץ במהלך [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]]. במשך תקופה קצרה שנמשכה מ-[[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות ה-40]] עד [[1979]] היה מזג האוויר קר יותר, והוא סייע בהאטת קצב הנסיגה ובמספר מקרים הקרחונים אף התקדמו בכמה עשרות מטרים. אולם, החל מ[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]], החלו הקרחונים שבפארק להצטמצם באופן רציף, ומגמה זו נמשכת לתוך [[שנות ה-2000]]. ב-1850 השתרעו הקרחונים שבאזור קרחוני בלקפוט וג'קסון על שטח של 21.6 קמ"ר, אך ב-1979 שטחם היה רק 7.4 קמ"ר, ובסך הכול נמסו 73% משטח הקרחונים{{הערה| [http://www.tufts.edu/as/wright_center/iecws/materials/reading_list/03_Article_FebHall.pdf Myrna Hall, Daniel Fagre, Modeled Climate-Induced glacier change in Glacier National Park, 1850–2100, Volume 53, Issue 2, Bioscience, February 2003, Accessed on 2007-03-22]}}. בזמן הקמת הפארק היה קרחון ג'קסון חלק מקרחון בלקפוט, אך ב-[[1939]] הם התפצלו לשני קרחונים נפרדים.
| |||