הבדלים בין גרסאות בדף "לוסי דווידוביץ'"

←‏קורות חיים: הסרת מידע לא אנציקלופדי
(←‏קורות חיים: הסרת מידע לא אנציקלופדי)
דווידוביץ' למדה ל[[תואר ראשון]] ב[[ספרות]] ו[[שירה]] [[ספרות אנגלית|ספרות]] ב[[האנטר קולג']], ולאחר מכן החלה בלימודי [[תואר שני]] ב[[אוניברסיטת קולומביה]]. היא לא השלימה את לימודיה, משום שבשנת [[1938]] נענתה לעצת אחד ממוריה, ה[[היסטוריון]] [[יעקב שצקי]], למדה את שפת ה[[יידיש]] ויצאה ל[[הרפובליקה הפולנית השנייה|פולין]] לשמש כעמיתת מחקר ב[[ייוו"א]], המכון למחקר יהודי ב[[וילנה|ווילנה]] (שהייתה אז בתחום פולין).
 
דווידוביץ' גרה בווילנה עד אוגוסט [[1939]], ואז שבה לארצות הברית. במהלך שהותה בייוו"א התקרבה לשלושת המלומדים המובילים במכון, [[זליג קלמנוביץ']], [[מקס ויינרייך]] ו[[זלמן רייזן]]. משלושתם שרד את [[השואה]] רק ויינרייך, שנסע ל[[ניו יורק]] בטרם נכבשה וילנה על ידי הנאצים, על מנת להקים שם סניף של המכון. דווידוביץ' הייתה קרובה במיוחד לקלמנוביץ' ומשפחתו. בתקופת שהותה בפולין נתקלה ב[[אנטישמיות]] של האוכלוסייה המקומית, וכתביה המאוחרים על יחסי יהודים ו[[גוי]]יםונוצרים בפולין הושפעו מאוד משהותה בווילנה בתקופה זו. דווידוביץ' ידועה בשל דעתה כילטענתה, האוכלוסייה ה[[נצרות קתולית|קתולית]] בפולין שלפני המלחמה הייתה כבר נגועה באנטישמיות קיצוניתאנטישמית. היסטוריונים רבים כ[[נורמן דייויס]] הסתייגו מדעה זו ומהצגה קיצונית זו של יחסי היהודים והגויים בפולין שלפני המלחמה.
 
בין [[1940]] ל-[[1946]] עבדה דווידוביץ' בסניף ייוו"א בניו יורק. לאחר תום [[מלחמת העולם השנייה]] חזרה דווידוביץ' לאירופה לשמש בתפקידי סיוע במסגרת [[הג'וינט]] במחנות [[ניצולישארית השואההפליטה|במחנות העקורים]] ב[[גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה|גרמניה]], שכונו באותה עת "העקורים" (Displaced Persons). במסגרת מילוי תפקידיה אלו חיפשה גם אחר ספרים מספריית המכון, ש[[ביזה|נבזזו]] ונמצאו ב[[פרנקפורט]]. בשובה לארצות הברית עסקה בחקר השואה. דווידוביץ' סיפרה כי הייתה מלאת צער על חורבן יהדות אירופה, שנאה לגרמנים וגאווה ביכולת ההישרדות של ניצולי השואה.
בין [[1940]] ל-[[1946]] עבדה דווידוביץ' בסניף ייוו"א בניו יורק. במהלך המלחמה הבינה כי משהו נורא מתרחש ליהודי אירופה, אך רק לאחריה הבינה את היקפו המלא של האסון.
 
לאחר תום [[מלחמת העולם השנייה]] חזרה דווידוביץ' לאירופה לשמש בתפקידי סיוע במסגרת [[הג'וינט]] במחנות [[ניצולי השואה]] ב[[גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה|גרמניה]], שכונו באותה עת "העקורים" (Displaced Persons). במסגרת מילוי תפקידיה אלו חיפשה גם אחר ספרים מספריית המכון, ש[[ביזה|נבזזו]] ונמצאו ב[[פרנקפורט]]. בשובה לארצות הברית עסקה בחקר השואה. דווידוביץ' סיפרה כי הייתה מלאת צער על חורבן יהדות אירופה, שנאה לגרמנים וגאווה ביכולת ההישרדות של ניצולי השואה.
 
בשנת [[1947]] שבה דווידוביץ' לארצות הברית, וב-[[3 בינואר]] [[1948]] נישאה לשמעון דווידוביץ', יהודי פולני, שבתו מנישואיו הראשונים נספתה ב[[גטו ורשה]]. עם שובה לארצות הברית עבדה כתחקירנית עבור הסופר [[ג'ון הרשי]], שכתב ספר בשם "החומה", ובו תיאר באופן דרמטי את [[מרד גטו ורשה]]. בין [[1948]] ל-[[1960]] עבדה דווידוביץ' כחוקרת עבור "[[הוועד היהודי-אמריקני]]". בתקופה זו כתבה עבור המגזין "[[קומנטרי]]", עבור העיתון "[[ניו יורק טיימס]]" ובמיוחד עבור מדור [[ביקורת ספרות|ביקורת הספרים]] בעיתון זה. דווידוביץ' ייסדה את הקרן ל[[תרגום]] ספרות מ[[יידיש]] ומ[[עברית]] ל[[אנגלית]], ובהיותה [[ציונות|ציונית]] ואנטי-[[קומוניזם|קומוניסטית]] נלהבת, ניהלה מסע ציבורי על מנת לאפשר את [[עלייה לישראל|עליית]] יהודי [[ברית המועצות]].