אלן ג'יי לרנר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ סדר תבניות בסוף הערך (בוט סדר הפרקים) |
מ הוספת קישור לסרט מוזיקלי |
||
שורה 23:
לאו פרש ל[[פאלם ספרינגס]] שב[[קליפורניה]] ואילו לרנר עבר ממחזמר כושל אחד למשנהו, עם מלחינים כמו [[אנדרה פרווין]] ("קוקו"), [[ג'ון בארי]] ("לוליטה, אהובתי"), [[ליאונרד ברנשטיין]] ("שדרת פנסילבניה 1600"),ברטון ליין ("כרמלינה") וצ'ארלס שטראוס ("רקדי קצת יותר קרוב", שהתבסס על הסרט "תענוג של אידיוט", שהלשונות הרעות של ברודוויי הצמידו לו את הכינוי "סגור קצת יותר מהר", כיון שנסגר כבר בערב הפתיחה). רוב ה[[ביוגרפיה|ביוגרפים]] תולים את האשמה לדעיכתו המקצועית של לרנר בהיעדרם של מלחין חזק כמו גם במאי חזק, שלרנר היה יכול לעבוד איתם כמו ש[[ניל סיימון]] עבד עם [[מייק ניקולס]] או [[סטיבן סונדהיים]] עם [[הרולד פרינס]] (מוס הארט, שביים את "גברתי הנאווה", מת זמן קצר לפני פתיחת "קמלוט"). בשנת [[1965]] חזר לרנר לעבוד עם ברטון ליין על המחזמר "ביום בהיר אפשר לראות לנצח", שעובד לסרט ב-1970. בשנת 1971 צורף לרנר להיכל התהילה של הפזמונאים.
ב-[[1973]] שידל לרנר את פריץ לאו לחזור מפרישתו כדי להרחיב את ה[[פרטיטורה]] של "ג'יג'י" לעיבוד למחזמר. כעבור שנה עבדו בצוותא על גרסת [[סרט מוזיקלי]] של [[הנסיך הקטן]], על פי סיפור הילדים הקלאסי של [[אנטואן דה סנט-אכזופרי]]. הסרט נכשל הן בביקורות והן בקופות, אבל הוא זוכה לקהל חסידים עכשווי.
ב[[אוטוביוגרפיה]] של לרנר, "הרחוב שבו אני גר", (1978), היא סיפור הצלחתן של שלוש מן היצירות שעליהן עבד עם לאו, "גברתי הנאווה", "ג'יג'י" ו"קמלוט", בלוויית מידע אישי. בשנת חייו האחרונה פרסם את "התיאטרון המוזיקלי: חגיגה", ספר מצליח על תולדות התיאטרון, מלא וגדוש באנקדוטות אישיות ובשנינות המיוחדת ללרנר. ספר מילות השירים של לרנר בשם "A Hymn To Him", בעריכת הסופר הבריטי בני גרין, יצא לאור בשנת [[1987]]. לרנר היה נשוי 8 פעמים, חמש מנשותיו היו שחקניות והוא היה אב לארבעה ילדים.
| |||