כעס – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד
מ מיותר
שורה 68:
כדי למנוע מצבי כעס, [[המשפט העברי]] מנסה באמצעות [[חוק]]ים רבים, לתחום ולהגדיר את הגבולות באופן ברור, כדי שלא תהיה חדירה לגבולותיו של האדם בשוגג, או התפרצות של אדם אחר מעבר לגבולותיו באופן שפוגע ב[[חברה]]. מכאן בין היתר מקור האיסור שחל ב[[יהדות]] על [[הסגת גבול (יהדות)|הסגת גבול]], שבאה לידי ביטוי במילים חריפות: {{הדגשה|אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ...|דברים כז יז|דברים כ"ז, יז}}, המגיעה עד לידי [[היזק ראייה]], שהוא היזק שבו האדם חודר במבטו, לתחומו הפרטי של אדם אחר. גם איסורים אחרים כמו [[רצח]], [[ניאוף]], [[חטיפה]], [[גזל]], [[הלבנת פנים]] ו[[איסור לשון הרע]] (מלבד התפיסה של [[צדק (מוסר)|צדק]] שעומדת בבסיסם), אפשר לראותם גם בהקשר זה, של כינון חברה שלווה ומסודרת.
 
[[חז"ל|חכמינו זכרונם לברכה]] גינו אנשים כעסנים, ואמרו שכל הכועס כל מיני [[גיהנום]] שולטים בו. עוד אמרו שכל הכועס אם [[נביא]] הוא – נבואתו מסתלקת ממנו, ואם [[חכם]] הוא – חכמתו מסתלקת ממנו; שכל הכועס יהיה בעיניך כמי שעובד [[עבודת אלילים]]; ואף חיברו את האיסור {{הדגשה|לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר|תהלים פא י|תהילים פ"א, י}} לכעס. ב[[מסכת נדרים]] רבה בר רב הונא אומר "כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו". הסיבה שהכעס שווה בחומרתו לעבודת אלילים היא האמונה שכל מה שאלוהים עושה הוא לטובה (נאמר בשתי דרכים על ידי [[נחום איש גמזו]] ו[[רבי עקיבא]]), ומי שכועס מראה שהוא לא מאמין שמה שהתרחש לו, וגרם לו לכעוס, הוא לטובה, או בכלל מהלך אלוהי. ה[[רמב"ם]] טוען שעיקר חטאו של [[משה רבנו]] (חטא [[מי מריבה]]), שבעטיו לא נכנס ל[[ארץ ישראל]], היה הכעס שכעס על עם ישראל במי מריבה והכעס שבעטיו הכה את הסלע.
 
ב[[משנה תורה]] מרחיב הרמב"ם בגנות הכעס: