גמאל עבד אל נאצר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏קישורים חיצוניים: אלי אשד, גלגוליו של נאצר בספרות העברית, באתר הספריה הלאומית, אוגוסט 2017
עריכה
שורה 37:
|צאצאים=
|יורש העצר=}}
'''גמאל עבד אל נאצר'''{{הערה|במרבית [[להג]]י ה[[ערבית]] האות ج נהגית בתור ג', אולם בלהג ה[[מצרים|מצרי]] היא נהגית כ-ג. לכן ההיגוי הנכון הוא גמאל, ולא ג'מאל}} (בערבית: '''جمال عبدالناصر''', על פי ההגייה ה[[ערבית מצרית|מצרית]]: גַּמַאל עַבֵּד אֵ־נַאסֵּר; [[15 בינואר]] [[1918]] - [[28 בספטמבר]] [[1970]]) היה [[נשיא מצרים]] משנת [[1954]] ועד למותומותו, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי [[מדינות ערב]] ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]].
 
==מהפכת הקצינים==
{{ערך מורחב|מהפכת הקצינים החופשיים}}
נאצר נולד ב[[אלכסנדריה]] שב[[מצרים]]. במהלך [[מלחמת העצמאות]] (של ישראל) שירת כקצין המודיעין בדרגת רב-סרן בחטיבה הסודנית של צבאהצבא המצרי שפלש לישראל, ובמשך חודשים אחדים היה נתון במצור שהוטל על הכוחות המצרים ב"[[כיס פלוג'ה]]".{{הערה|1=בשנת [[1980]] נמצא מעילו הצבאי השחור של גמאל עבד אלנאצר בביתו של ארז נבוני ב[[הרצליה]]. המעיל הובא לשם על ידי אביו של ארז נבוני שלחם מול כוחותיו של נאצר בכיס פלוג'ה. בשנת 1980 ראו דוד צוקרמן וגלעד צוקרמן את המעיל כאשר בקרו שם. ארז נבוני וגלעד צוקרמן למדו אז באותה כתהכיתה בחטיבת בינים. מעיל דומה לבש [[סעיד טאהא]] שלישו של נאצר. הוא צולם פנים אל פנים מול [[יצחק שדה]]. הצלוםהצילום נמצא בלקסיקון לביטחון ישראל שכתבו [[זאב שיף]] ו[[איתן הבר]].}}. בזמן המצור הוא ליווה את הרב [[שלמה גורן]] למקום שבו הם קברו את 87 חללי [[הפלוגה הדתית]]. הוא אירח אותו שם בכבוד רב ואף הצדיע לו בהיותו נמוך ממנו בדרגה (גורן היה סגן אלוף). במסגרת הסכמי שביתת הנשק הותר לכוח הנצור לשוב למצרים. בשנת [[1952]] הנהיג נאצר את [[מהפכת הקצינים החופשיים|המרידה הצבאית]] נגד [[המלך פארוק]], בן לשושלת ממוצא [[אלבניה|אלבני]] שהומלכה על ידי [[האימפריה העות'מאנית|העות'מאנים]]. כתוצאה מהמרידה סולקו הכוחות ה[[בריטניה|בריטיים]] ממצרים, ולשלטון עלה הגנרל [[מוחמד נגיב]] (محمد نجيب). בשנת [[1954]] הדיח נאצר את נגיב, וב-[[25 בפברואר]] 1954 הפך לשליט מצרים בפועל. אומנם כעבור כמה ימים הוחזרו לנגיב תפקידיו באופן רשמי, אך באפריל הדיח אותו נאצר מתפקידו כראש ממשלה, ובנובמבר הדיחו מהנשיאות ושם אותו במעצר בית. ב"בחירות" שנערכו כעבור שנתיים היה נאצר המועמד היחיד, ונבחר לנשיא מצרים.
 
==נאצריזם ופאן-ערביות==
{{ערך מורחב|נאצריזם}}
התבלטותו של נאצר כמוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל, נבעה ראשית לכלכל מאישיותו ה[[כריזמה|כריזמטית]] ומיכולותיו הרטוריות. אישיות זו היא שאיפשרהשאפשרה לו להפוך כשלונות להצלחות הן מן הבחינהמהבחינה התודעתית והן במישור המדיני. נאצר ריכז את משנתו ואת תורתוותורתו בחיבורו "[[הפילוסופיה של המהפכה]]", בו הוא מביא את תורת שלושת המעגלים: המעגל הערבי, המעגל המוסלמי והמעגל האפריקאי. נאצר ראה את מצרים כמובילה וכמנהיגה של מעגלים אלו.
 
כך, [[מהפכת הקצינים החופשיים|מהפכת הקצינים]] אשר נבעה במקור ממניעים פנימיים, כשביקשהבבקשה לסלק את השלטון הבריטי ולבצע [[הלאמת אדמות]] לטובת [[רפורמה אגררית]] שיוויוניתשוויונית יותר, אך הביאה בסופו של דבר לסוף עידן הליברליזם במצרים ולאי שוויון כלכלי ופוליטי חדש, הוסבהשהוסבה על ידי נאצר אל הזירה הבינלאומית כשהוא הופך למוביל רעיון ה[[על-לאומיות]] ו[[המאבק בישראל]]. באופן דומה הצליח להתעלות על "[[מלחמת סיני|משבר סואץ]]" ב-[[1956]], שבו הפך להצלחה את תבוסת מצרים ואובדן שליטתה על [[סיני]] ו[[תעלת סואץ]] בהתקפה מתואמת של [[ישראל]], [[בריטניה]] ו[[צרפת]], כאשרתוך שימוש באמצעים מדיניים בלבד, גייס את שתי [[מעצמת על|מעצמות העל]], [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]], ללחוץ על השלוש לסגת מסיני ומאזור התעלה באמצעות [[מועצת הביטחון]] של [[האו"ם]].
 
מבחינת נאצר, המאבק לעצמאות לאומית, והקמת מדינות ערביות עצמאיות, היו רק תחנה בדרך להקמת מסגרת [[לאומיות|הלאומית]] כלל-ערבית. מבחינה זאת הוא אחד המייצגים המובהקים של רעיון ה[[פאן-ערביות]]. ה"[[נאצריזם]]" הוא בעצם גרסה של הפאן-ערביות בהובלת נאצר, השואפת לכונן מחדש את [[האימפריה המוסלמית]] החולשת על כל [[המזרח התיכון]], כבימי ראשית ה[[ח'ליפות|ח'ליפוּת]] המוסלמית. בין מהלכיו הבולטים בתחום הפאן-ערביות היו: הקמת [[הרפובליקה הערבית המאוחדת]] (רע"מ) - איחוד פדרטיבי של מצרים ו[[סוריה]], מתוך כוונה להרחיבו למדינות ערביות אחרות, שידורי [[קול ערב]] {{אנ|Voice of the Arabs}}, היוזמה להקמת [[אש"ף]] ועוד. <!-- דרוש מקור!! אקדמאים מזרחניים וחוקרי יחסים בינלאומיים נוטים לקבוע כי דווקא [[מלחמת ששת הימים]], אשר נהוג לשייכה למאבק בישראל, החלה כטעות, וכי לנאצר כלל לא היה אינטרס במלחמה זו.-->
 
מבקריו הערבים טענו כי כישלון רע"מ, כישלון מלחמת ששת הימים והיעדר הישגים מצד אש"ף נבעו מחיפוש אחר הגמוניה והובלה יותר מאשר אחדות. מבקריו במצרים מדגישים את אובדן החופש, השיח הדמוקרטי ואת אי צמצום הפערים הכלכליים שהיו לדגל המהפכה.
שורה 63:
 
==הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ)==
בשנת [[1958]] יצר נאצר איחוד בין מצרים ל[[סוריה]], שנקרא [[הרפובליקה הערבית המאוחדת]] - רע"ם. המילה "רעם" שהייתה לה גם משמעות סמלית לא נראתה ראויה בישראל, וב[[עיתונות]] הכתובה ובשידורי [[קול ישראל]] כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת). נאצר ניסה לצרף לאיחוד גם את [[תימן]], ובמסגרת זו שלח חיילים מצריםמצריים לתימן, שם נגרר למלחמה שבמהלכה תקף את תושבי צפון תימן ב[[נשק כימי]]. ניסיון שעשה ב-[[1958]] לספח את [[ירדן]] בכוח נכשל. האיחוד עם סוריה התפרק ב-[[1961]], אך מצרים המשיכה להתקרא "הרפובליקה הערבית המאוחדת" עד 1971. לתושבי ישראל זכור שם זה בזכות תחנת שידור בעברית שפעלה ממצרים בשנות השישים, ונקראה בשם "[[קול הרע"ם מקהיר]]".
 
במהלך התקופה שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים הפך נאצר למנהיג הפופולרי ביותר במדינות ערב ואף הצליח להקים תנועות שתמכו ב[[נאצריזם|אידאולוגיה הנאצריסטית]]. באותה תקופה היה גם לאחד ממנהיגי גוש [[המדינות הבלתי מזדהות]], ואף טיפח שאיפות להנהיג את יבשת [[אפריקה]] כולה, שמרבית מדינותיה השתחררו זה לא כבר מה[[קולוניאליזם]].
שורה 70:
במהלך חודש מאי [[1967]] הכניס נאצר כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני (תוך שהוא מסלק את כוחות האו"ם), וחסם את [[מצרי טיראן]] לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל [[אילת]]. נאצר הכריז במסיבת עיתונאים בקהיר: "אנחנו לא מקבלים כל בסיס לדו-קיום עם ישראל. עצם קיומה של ישראל הוא תוקפנות".{{הערה|[[אלדד בק]], '''הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים''', עמ' 78.}} נאצר הכריז כי ארצו ושאר מדינות ערב (אשר חתמו עם מצרים על ברית הגנה) ערוכות להילחם בישראל ולהשמיד אותה. ב[[מלחמת ששת הימים]], שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה מידי [[ישראל]]: [[חצי האי סיני]] נכבש על ידי ישראל, ו[[תעלת סואץ]] נסגרה לשיט.
 
על תחושתו של נאצר בעקבות התבוסה כתב סגנו, [[אנואר סאדאת]]: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-[[28 בספטמבר]] [[1970]] מת האיש אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה".{{הערה|1=אנור אל-סאדאת, '''סיפור חיי''', תרגם [[אהרן אמיר]], עידנים, 1979}}.
 
==לאחר המלחמה==
ב-[[10 ביוני]], יומה האחרון של [[מלחמת ששת הימים]], הודיע נאצר על התפטרותו והעברת כל סמכויות [[נשיא מצרים]] לסגנו, [[זכריא מוחי א-דין]]. יש שטענו כי ההתפטרות היוותה מחוות פיוס כלפי [[ארצות הברית]], עימה נותקו הקשרים במהלך המלחמה; מוחי א-דין נחשב כאישיות המקובלת על ארצות הברית. אחרים ראו בהתפטרות ניסיון מוסווה להתחמק מאחריות לתבוסה. [[מצרים (עם)|העם המצרי]], שממדי התבוסה טרם נודעו לו, סירב להשלים עם ההתפטרות והפגנות המונים סוערות, שייתכן שהיווהיו ספונטניות וייתכן כי נערכו בהשפעת מנגנון ביטחון המדינה המאורגן, הביאו את נאצר להיכנע ללחץ ההמונים שקראו לו לחזור, ולבטל את התפטרותו שתוקפה נמשך יום אחד בלבד.{{הערה|1=[[פ.ג'. וטיקיוטיס]], "תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי עד סאדאת", [[הוצאת מאגנס]], ירושלים, 1983, עמ' 396}}.
בנאום ב-[[23 ביולי]] [[1967]] הכריז נאצר כי על אף המפלה הצבאית וכיבוש סיני לא יסכים לכרות שלום עם ישראל וכי המאבק עומד להיות ממושך ורצוף קרבנות עד לשחרור פלסטין.{{הערה|1=עיתון "דבר", [http://jpress.org.il/Default/Skins/TAUHe/Client.asp?Skin=TAUHe&enter=true&sPublication=DAV&Publication=DAV&Hs=advanced&AppName=2&AW=1360047489775 נאומו של נאצר ביום 23 יולי 1967], עמוד ראשון}}. באוגוסט 1967, ב[[ועידת חרטום|וועידת חרטום]], נחלש מעמדו בעולם הערבי בהופעתו עם [[פייסל, מלך ערב הסעודית]] כמנהיגים במשותף את הוועידה, לעומת הוועידות הקודמות בהן הופיע כמנהיג הבכיר היחיד.
ב-[[23 בנובמבר]] [[1967]] נאם נאצר כי מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח, חזר על החלטות [[ועידת חרטום]] לא הכרה בישראל, לא שלום, לא משא ומתן, לא ויתור על זכויות הפלסטינים, והוסיף כי לא יסוגייסוג מהדרישה לנסיגה ישראלית מלאה וכי [[תעלת סואץ]] תישאר חסומה לישראל גם אם תיסוג מכיוון שהיא קשורה לבעיהל[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני|בעיה הפלסטינית]].{{הערה|{{דבר||נאומו של נאצר ביום 23 בנובמבר 1967|1967/11/24|00100}}}}.
 
בהמשך הכריז נאצר: "איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל", אז פתחופתח ב[[מלחמת ההתשה]].
ב-[[10 ביוני]], יומה האחרון של [[מלחמת ששת הימים]], הודיע נאצר על התפטרותו והעברת כל סמכויות [[נשיא מצרים]] לסגנו, [[זכריא מוחי א-דין]]. יש שטענו כי ההתפטרות היוותה מחוות פיוס כלפי [[ארצות הברית]], עימה נותקו הקשרים במהלך המלחמה; מוחי א-דין נחשב כאישיות המקובלת על ארצות הברית. אחרים ראו בהתפטרות ניסיון מוסווה להתחמק מאחריות לתבוסה. [[מצרים (עם)|העם המצרי]], שממדי התבוסה טרם נודעו לו, סירב להשלים עם ההתפטרות והפגנות המונים סוערות, שייתכן שהיו ספונטניות וייתכן כי נערכו בהשפעת מנגנון ביטחון המדינה המאורגן, הביאו את נאצר להיכנע ללחץ ההמונים שקראו לו לחזור, ולבטל את התפטרותו שתוקפה נמשך יום אחד בלבד{{הערה|1=[[פ.ג'. וטיקיוטיס]], "תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי עד סאדאת", [[הוצאת מאגנס]], ירושלים, 1983, עמ' 396}}.
בנאום ב-[[23 ביולי]] [[1967]] הכריז נאצר כי על אף המפלה הצבאית וכיבוש סיני לא יסכים לכרות שלום עם ישראל וכי המאבק עומד להיות ממושך ורצוף קרבנות עד לשחרור פלסטין{{הערה|1=עיתון "דבר", [http://jpress.org.il/Default/Skins/TAUHe/Client.asp?Skin=TAUHe&enter=true&sPublication=DAV&Publication=DAV&Hs=advanced&AppName=2&AW=1360047489775 נאומו של נאצר ביום 23 יולי 1967], עמוד ראשון}}. באוגוסט 1967, ב[[ועידת חרטום|וועידת חרטום]], נחלש מעמדו בעולם הערבי בהופעתו עם [[פייסל, מלך ערב הסעודית]] כמנהיגים במשותף את הוועידה, לעומת הוועידות הקודמות בהן הופיע כמנהיג הבכיר היחיד.
ב-[[23 בנובמבר]] [[1967]] נאם נאצר כי מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח, חזר על החלטות [[ועידת חרטום]] לא הכרה בישראל, לא שלום, לא משא ומתן, לא ויתור על זכויות הפלסטינים, והוסיף כי לא יסוג מהדרישה לנסיגה ישראלית מלאה וכי תעלת סואץ תישאר חסומה לישראל גם אם תיסוג מכיוון שהיא קשורה לבעיה הפלסטינית{{הערה|{{דבר||נאומו של נאצר ביום 23 בנובמבר 1967|1967/11/24|00100}}}}.
 
ב-10 בספטמבר 1969 לקה נאצר ב[[אוטם שריר הלב]]. תחילה לא פורסם על כך דבר, ורקרק פורסם שביקורו ב[[מוסקבה]] נדחה, ללא ציון הסיבה,{{הערה|{{דבר||נדחה ביקור נאצר במוסקוה|1969/09/16|00108}}}}, אך לאחר שבוע פורסם שנאצר חולה מאוד.{{הערה|{{דבר||נאצר חולה קשה וחדל מכל עיסוקיו המדיניים|1969/09/18|00101}}}}.
בהמשך הכריז נאצר: "איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל", אז פתח ב[[מלחמת ההתשה]].
 
ב-10 בספטמבר 1969 לקה נאצר ב[[אוטם שריר הלב]]. תחילה לא פורסם על כך דבר, ורק פורסם שביקורו ב[[מוסקבה]] נדחה, ללא ציון הסיבה{{הערה|{{דבר||נדחה ביקור נאצר במוסקוה|1969/09/16|00108}}}}, אך לאחר שבוע פורסם שנאצר חולה מאוד{{הערה|{{דבר||נאצר חולה קשה וחדל מכל עיסוקיו המדיניים|1969/09/18|00101}}}}.
 
גמאל עבד אל-נאצר מת מהתקף לב ב-[[28 בספטמבר]] [[1970]], שבעה שבועות לאחר תום מלחמת ההתשה.
 
לפני מותו קיבל נאצר את [[תוכנית רוג'רס]] (השנייה) שהתבססה על [[החלטה 242]] של [[האו"ם]] ועל הפסקת אש של 90 יום.{{הערה|ראו פרסום של ארכיון המדינה על קבלת תוכנית רוג'רס וסיום מלחמת ההתשה: http://israelidocuments.blogspot.co.il/2015/08/45_9.html}}. מכיוון שמצרים הפרה את הפסקת האש מיד עם כניסתה וקידמה לעבר קו המים סוללות [[נ"מ]], סירבה ישראל להצטרף למשא ומתן בתיווך האו"ם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים בתוכנית רוג'רס. הפלסטיניים{{הבהרה|קומנדו פלסטיני?}} שהתנגדו לתוכנית איימו על המלך הירדני וכמה שעות אחרי שהצליח נאצר לפשר בין הצדדים ב[[קהיר]], מת מהתקף לב. בעיני חסידיו הוא מת מות קדושים על רעיון האחווה הבין-ערבית, כתוצאה מהמתח של מלחמת האזרחים ב[[ירדן]] ודאגתו למצוקת הפלסטינים. הוא גם סבל מ[[המוכרומטוזיס]].
 
מחליפו בשלטון היה [[אנואר סאדאת]].
שורה 124 ⟵ 123:
[[קטגוריה:גיבורי ברית המועצות]]
[[קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמיים]]
[[קטגוריה:טרוריסטים מצרים]]