גמאל עבד אל נאצר – הבדלי גרסאות

'''גמאל עבד אל נאצר'''{{הערה|במרבית [[להג]]י ה[[ערבית]] האות ج נהגית בתור ג', אולם בלהג ה[[מצרים|מצרי]] היא נהגית כ-ג. לכן ההיגוי הנכון הוא גמאל, ולא ג'מאל}} (בערבית: '''جمال عبدالناصر''', על פי ההגייה ה[[ערבית מצרית|מצרית]]: גַּמַאל עַבֵּד אֵ־נַאסֵּר; [[15 בינואר]] [[1918]] - [[28 בספטמבר]] [[1970]]) היה [[נשיא מצרים]] משנת [[1954]] ועד למותומותו, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי [[מדינות ערב]] ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]].

נאצר נולד ב[[אלכסנדריה]] שב[[מצרים]]. במהלך [[מלחמת העצמאות]] (של ישראל) שירת כקצין המודיעין בדרגת רב-סרן בחטיבה הסודנית של צבאהצבא המצרי שפלש לישראל, ובמשך חודשים אחדים היה נתון במצור שהוטל על הכוחות המצרים ב"[[כיס פלוג'ה]]".{{הערה|1=בשנת [[1980]] נמצא מעילו הצבאי השחור של גמאל עבד אלנאצר בביתו של ארז נבוני ב[[הרצליה]]. המעיל הובא לשם על ידי אביו של ארז נבוני שלחם מול כוחותיו של נאצר בכיס פלוג'ה. בשנת 1980 ראו דוד צוקרמן וגלעד צוקרמן את המעיל כאשר בקרו שם. ארז נבוני וגלעד צוקרמן למדו אז באותה כתהכיתה בחטיבת בינים. מעיל דומה לבש [[סעיד טאהא]] שלישו של נאצר. הוא צולם פנים אל פנים מול [[יצחק שדה]]. הצלוםהצילום נמצא בלקסיקון לביטחון ישראל שכתבו [[זאב שיף]] ו[[איתן הבר]].}}. בזמן המצור הוא ליווה את הרב [[שלמה גורן]] למקום שבו הם קברו את 87 חללי [[הפלוגה הדתית]]. הוא אירח אותו שם בכבוד רב ואף הצדיע לו בהיותו נמוך ממנו בדרגה (גורן היה סגן אלוף). במסגרת הסכמי שביתת הנשק הותר לכוח הנצור לשוב למצרים. בשנת [[1952]] הנהיג נאצר את [[מהפכת הקצינים החופשיים|המרידה הצבאית]] נגד [[המלך פארוק]], בן לשושלת ממוצא [[אלבניה|אלבני]] שהומלכה על ידי [[האימפריה העות'מאנית|העות'מאנים]]. כתוצאה מהמרידה סולקו הכוחות ה[[בריטניה|בריטיים]] ממצרים, ולשלטון עלה הגנרל [[מוחמד נגיב]] (محمد نجيب). בשנת [[1954]] הדיח נאצר את נגיב, וב-[[25 בפברואר]] 1954 הפך לשליט מצרים בפועל. אומנם כעבור כמה ימים הוחזרו לנגיב תפקידיו באופן רשמי, אך באפריל הדיח אותו נאצר מתפקידו כראש ממשלה, ובנובמבר הדיחו מהנשיאות ושם אותו במעצר בית. ב"בחירות" שנערכו כעבור שנתיים היה נאצר המועמד היחיד, ונבחר לנשיא מצרים.

התבלטותו של נאצר כמוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל, נבעה ראשית לכלכל מאישיותו ה[[כריזמה|כריזמטית]] ומיכולותיו הרטוריות. אישיות זו היא שאיפשרהשאפשרה לו להפוך כשלונות להצלחות הן מן הבחינהמהבחינה התודעתית והן במישור המדיני. נאצר ריכז את משנתו ואת תורתוותורתו בחיבורו "[[הפילוסופיה של המהפכה]]", בו הוא מביא את תורת שלושת המעגלים: המעגל הערבי, המעגל המוסלמי והמעגל האפריקאי. נאצר ראה את מצרים כמובילה וכמנהיגה של מעגלים אלו.

כך, [[מהפכת הקצינים החופשיים|מהפכת הקצינים]] אשר נבעה במקור ממניעים פנימיים, כשביקשהבבקשה לסלק את השלטון הבריטי ולבצע [[הלאמת אדמות]] לטובת [[רפורמה אגררית]] שיוויוניתשוויונית יותר, אך הביאה בסופו של דבר לסוף עידן הליברליזם במצרים ולאי שוויון כלכלי ופוליטי חדש, הוסבהשהוסבה על ידי נאצר אל הזירה הבינלאומית כשהוא הופך למוביל רעיון ה[[על-לאומיות]] ו[[המאבק בישראל]]. באופן דומה הצליח להתעלות על "[[מלחמת סיני|משבר סואץ]]" ב-[[1956]], שבו הפך להצלחה את תבוסת מצרים ואובדן שליטתה על [[סיני]] ו[[תעלת סואץ]] בהתקפה מתואמת של [[ישראל]], [[בריטניה]] ו[[צרפת]], כאשרתוך שימוש באמצעים מדיניים בלבד, גייס את שתי [[מעצמת על|מעצמות העל]], [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]], ללחוץ על השלוש לסגת מסיני ומאזור התעלה באמצעות [[מועצת הביטחון]] של [[האו"ם]].

מבחינת נאצר, המאבק לעצמאות לאומית, והקמת מדינות ערביות עצמאיות, היו רק תחנה בדרך להקמת מסגרת [[לאומיות|הלאומית]] כלל-ערבית. מבחינה זאת הוא אחד המייצגים המובהקים של רעיון ה[[פאן-ערביות]]. ה"[[נאצריזם]]" הוא בעצם גרסה של הפאן-ערביות בהובלת נאצר, השואפת לכונן מחדש את [[האימפריה המוסלמית]] החולשת על כל [[המזרח התיכון]], כבימי ראשית ה[[ח'ליפות|ח'ליפוּת]] המוסלמית. בין מהלכיו הבולטים בתחום הפאן-ערביות היו: הקמת [[הרפובליקה הערבית המאוחדת]] (רע"מ) - איחוד פדרטיבי של מצרים ו[[סוריה]], מתוך כוונה להרחיבו למדינות ערביות אחרות, שידורי [[קול ערב]] {{אנ|Voice of the Arabs}}, היוזמה להקמת [[אש"ף]] ועוד. <!-- דרוש מקור!! אקדמאים מזרחניים וחוקרי יחסים בינלאומיים נוטים לקבוע כי דווקא [[מלחמת ששת הימים]], אשר נהוג לשייכה למאבק בישראל, החלה כטעות, וכי לנאצר כלל לא היה אינטרס במלחמה זו.-->

בשנת [[1958]] יצר נאצר איחוד בין מצרים ל[[סוריה]], שנקרא [[הרפובליקה הערבית המאוחדת]] - רע"ם. המילה "רעם" שהייתה לה גם משמעות סמלית לא נראתה ראויה בישראל, וב[[עיתונות]] הכתובה ובשידורי [[קול ישראל]] כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת). נאצר ניסה לצרף לאיחוד גם את [[תימן]], ובמסגרת זו שלח חיילים מצריםמצריים לתימן, שם נגרר למלחמה שבמהלכה תקף את תושבי צפון תימן ב[[נשק כימי]]. ניסיון שעשה ב-[[1958]] לספח את [[ירדן]] בכוח נכשל. האיחוד עם סוריה התפרק ב-[[1961]], אך מצרים המשיכה להתקרא "הרפובליקה הערבית המאוחדת" עד 1971. לתושבי ישראל זכור שם זה בזכות תחנת שידור בעברית שפעלה ממצרים בשנות השישים, ונקראה בשם "[[קול הרע"ם מקהיר]]".

על תחושתו של נאצר בעקבות התבוסה כתב סגנו, [[אנואר סאדאת]]: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-[[28 בספטמבר]] [[1970]] מת האיש אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה".{{הערה|1=אנור אל-סאדאת, '''סיפור חיי''', תרגם [[אהרן אמיר]], עידנים, 1979}}.

לפני מותו קיבל נאצר את [[תוכנית רוג'רס]] (השנייה) שהתבססה על [[החלטה 242]] של [[האו"ם]] ועל הפסקת אש של 90 יום.{{הערה|ראו פרסום של ארכיון המדינה על קבלת תוכנית רוג'רס וסיום מלחמת ההתשה: http://israelidocuments.blogspot.co.il/2015/08/45_9.html}}. מכיוון שמצרים הפרה את הפסקת האש מיד עם כניסתה וקידמה לעבר קו המים סוללות [[נ"מ]], סירבה ישראל להצטרף למשא ומתן בתיווך האו"ם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים בתוכנית רוג'רס. הפלסטיניים{{הבהרה|קומנדו פלסטיני?}} שהתנגדו לתוכנית איימו על המלך הירדני וכמה שעות אחרי שהצליח נאצר לפשר בין הצדדים ב[[קהיר]], מת מהתקף לב. בעיני חסידיו הוא מת מות קדושים על רעיון האחווה הבין-ערבית, כתוצאה מהמתח של מלחמת האזרחים ב[[ירדן]] ודאגתו למצוקת הפלסטינים. הוא גם סבל מ[[המוכרומטוזיס]].